לא, לא מה שחשבתן.
מעצבן ודוחה אותי על שלא יורד לי מהראש תמונה.
ולא סתם תמונה, תמונה של מישהו.
ולא סתם מישהו, כן, לא אחר מאשר בנדוד שלי.
אני אחת שלא מדברת או בחברת בנים.
הייתי עם המשפחה שלי ושל דודים שלי ביחד במשך החופש ולא הפסקתי לחשוב עליו.
כל הזמן, בלילה במיטה הוא בחדר לידי ולא מפסיקה לחשוב עליו, כל דבר שעושה ביום אני חושבת
ומסתכלת איך הוא כ"כ חמוד וג'נטלמן כזה. הוא גם דואג לי כזה ומתייחס אלי יותר יפה משאר האחים והאחיות שלי.
ולא בהגזמה, יוצא לו להתייחס אלי יותר כי גם אני בגילו ויש לנו דברים משותפים.
גם אני רואה שהוא כל הזמן עושה דברים שאני אתלהב ממה שהוא עושה ולכן זה ממש עושה לי את זה כי אף בן
לא התייחס אלי ככה ולו אני מרשה, כי בסה"כ הוא קרוב משפחה שלי ובאמת כיף איתו והוא מצחיק..
אבל זה דוחה! כיף איתו? הוא מצחיק? גם עם חברה שלי כיף וגם חברה שלי מצחיקה, אז למה עליו אני חושבת כל הזמן??
דיי, לא רוצה. כאילו הוא כזה הדליק אותי. אבל.. זה דוחה. להתאהב בבנדוד??
אני לא אוהבת את זה, זה גם רק במשך החופש, במשך השנה אנחנו לא כזה נפגשים אז אני לא רואה או מדברת איתו בכלל.
אבל עכשיו שכבר אנחנו לא עם הדודים לא יורד לי מהראש התמונה שלו שבו הוא יושב סנטימטר לידי וכמעט נותן לי יד, כמה נחמד אם זה היה קורה.
אררר אני לא יכולה להבין את עצמי, ילדה מאוהבת בבנדוד ממעשים שטותיים שכ"כ. לא מתאים לי.
אל דאגה 