התכתבות בוואטסאפ של המשפחה המורחבת:

דוד שלי: חיים, קשיא עלך מדגלעד, דהא למלאת פגימת הלבנה הוא לקחת את הפגום ולהשלימו, ומצינו פגימה במשקין (עיין הלכות קידוש)

אח שלי: לבנה שאני כיוון דאחר מילואה הולכת ומתמעטת וכל עניין מילואה הוא בכדי למעטה
דייקא נמי דקתני דראש חודש הוא במלאת פגימתה

דוד שלי: וליטעמיך, מימיה מאי עבידתיה - ליהוי משקל טובא על חיילין?!

אח שלי: אין. לתרגול בעלמא הוי. דתניא - אין אומרים מיקי מיקי בתרגיל אלא להרגיל גופי.
רש״י: גופי - האו האו כלבא.

דוד שלי: מעשה לסתור?! ותו, הא הוי משמעת מים יא צעיר פעור!

ואחרי זה גיס שלי אמר משהו על זה שרש"י לא ידע שסתם כלב זה פלוטו

וכל זה היה אחרי דיון בין הלשונאים של המשפחה (ועוד נספחים) האם למלאות או למלא, מה מותר ומה אסור, והגיעו למסקנות צורבות.

משפחה זה דבר מצחיק

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול