נעלמת
ביער סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה
המדממת
רגלי ננעצו
היכו שורשים
ולרגע יכולתי
לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות
גבוה
לפרוח איתם
לפרוח איתם
ונפלתי לארץ
בשקט
עצמתי עיני
אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני
מתפרקת
...
(ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור?
והצלחתי לעלות גבוה,
לראות את האור?)
והורדתי אותם כי רציתי שיהיה רק מתפרקת.
לא מתפרקת מדברים לא טובים.
פעם ראשונה לא יצא משהו
פעם שניה נחנקתי באמצע
פעם שלישית אח שלי נכנס
ולפני הפעם הרביעית אמא שלי היתה צריכה את הפלאפון שלה
|אומלל|
ואין בכלל איפה להקליט בבית הזה. כשאין שקט אין שקט, וכשיש שקט - שומעים אותי 
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
