כמה זה חזק בחיים שלי. אפילו בעבודת ה'. די, אין לי כוח שתמיד הכל תלוי בי. בא לי שאחרים ייזמו ביחס אליי, שאנשים יפנו אליי ליזום דברים. שאם כל כך קשה לי שה' יישלח לי עזרה, נגמר לי הכח לעזור לעצמי. שאנשים שאני מתנדבת איתם יאהבו גם הם אותי. שמערכות יחסים במשפחה יתגמלו גם אותי. שכשיש קשיים באמונה ה' יחזק אותי ולא אני יאלץ את עצמי לקום מהממיטה כי אם זה לא אני שאעשה זאת אף אחד אף אחד לא יחלץ אותי מזה, ואני אקבר במיטה.
את האמת? אני מפחדת שאפילו עם בעלי בהתחלה אני אתן לו לרדוף אחריי אבל בהמשך הוא יגלה מי אני ושוב שוב זה יהיה הפוך, והקשר יהיה תלוי ברובו בי. ואני יאהב אותו יותר משהוא אותי.
בא לי שהעולם יחבק אותי, שירצו בקרבתי.
ככה כשהכל תלוי בי, אפילו אם זה בעשר אחוז יותר מהזולת, אני מטילה ספק בהכל- באהבה של ה' אותי, של החברות, של המשפחה. ומה יקרה אם אני אעזוב? מה יקרה אם אני לא אוציא את עצמי לבד במחשבות מעודדות מגוחכות ודחיפה בכוחות שאין לי? ומה יקרה אם אני לא אפנה לחברות לקבוע דברים? ואם אני אתן לה' לכוון אותי?
כואב כואב


)