שפכי כמים כמים ליבך כמים ליבךךךך
ובחושך הזה יש פתחים הרבה
יש פתחים הרבהה
ובחושך הזה יש פתחים הרבה
והאדם
לא רואה אהה
כמה רחוק הפה מהלב כמה רחוק
כמה רחוק כמה כואב
כמה מתוווק
שפכי כמים ליבך כמים ליבך
שפכי כמים כמים ליבך כמים ליבךךך
ובחושך הזה יש פתחים הרבה
יש פתחים הרבה
ובחושך הזה יש פתחים הרבה
והאדם לא רואה
וכל החיים במרחב הזה
הולך מסתובב
וכל החיים במרחק הזה
בין הפה והלב
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
