לוחמים:
הטוב @כנרית על הגג=)
הרע @יבחוש חרצוליים
הסכסכן @אנחנו יחד נבנה
כלי הנשק:
הקורבן: כנרית על הגג
הרקע: תמונת פרופיל מפדחת
האסטרטגיה של הסכסכן: החבאת הבטריה של הרע
האסטרטגיה של הרע: לקחת את הטלפונים של הטוב ושל הסכסכן ואת המשקפיים של הסכסכן
האסטרטגיה של הסכסכן 2: לתת לרע להחביא את הטלפון המקולקל ולא את שלו
המנצח: עודד. נו ברור, תמיד הוא מנצח.
שורדתתתמה גם שאני לא קולעת, אז אני זורקת כרית, הוא תופס אותה עם הרגל ומטיח לי אותה בפרצוף. עם הרגל!
ולא מזמן ניסיתי לאיים עליו עם מחבט חשמלי. אז הוא לקח גם אחד, וברגע שהוא הרים אותו הנחתי את שלי וברחתי מהחדר 
מפחיד הקטע.
שורדתתתמאז שיש לי גיסים אני לא מעזה לומר דבר נגדם לידם
פעם אחת גיס שלי איים על אחותי שהוא יזרוק אותה לפח
זהו. העדר נותר מפוחד
יעליש לי שני גיסים בסדר. זקנים כאלה ויבשושים.
רק הוא גבר-גבר
והוא כמעט עשה אתזה
יעלומתי לאחרונה הלכת מכות עם אשי? 
יעלטוב, טוב. חוזרת בי.
28 זה סבא.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
