יום ראשון.
נחתתי הישר לעיר הקודש (...) רמת השרון.
שעה של הלם. כולם מסדרים שולחנות, עובדים, הופכים את הבית מדרש וכאלה, ואני עומד בצד ולא יודע איפה להקבר.
פה מתחיל הקטע שעוד לא סיימתי אתו... שמות, שמות, ושמות. אולי עוד חודש אני אזכור את השמות של ארבעת חברי החדר.
ואז ההיכרות שכל כך פחדתי ממנה... המנהל של הישיבה. (עיין בשרשור "פדיחה שאני מאחל לכל שונאי ישראל" שם, שם)
מנהל: שלום, ברוך הבא, מי אתה?
אני: הפדחן מהטלפון...
מנהל: אהה.. כן... (חיוך ענק)
קצת לומדים, קצת מסדרים, נרגעים מההלם וסובלים מהלחות הנוראית, והגיע הזמן ללכת לפנימיה.
רבע שעה תמימה של הליכה במזג אוויר של הגיהנום... הגעתי נוטף מים כמו... כמו מישהו שהלך רבע שעה במזג אוויר של רמת השרון.
דרך אגב. אחרי שבועיים שם, החלטתי שגם אם יהיה חום פי אלף ממה שהיה בגל חום הנוראי הזה שמלא את הפורום בשרשורים של "חם ליייייייי", לעולם, אבל לעולם אני לא אתלונן על המזג אוויר המושלם של ירושלים.
בקיצור, איכשהו שורדים שבוע בלי אופניים (כל הליכה לפנימיה מלווה במחשבות של "אני חייב להביא לכאן את האופניים")
תוך שבוע צברתי פז"ם במניין המאוחר של שמונה ורבע... הרבה אחרי הישיבה.
למדתי חברותא עם מישהו, ורק אחרי שבועיים גיליתי שהוא קלריניסט מקצועי.. איך לא קלטתי אותו???
מכאן והלאה חצי לומדים וחצי מדברים על קלרינטים...
באיזשהו שלב גם הגיעו המחשבות הרציניות.. קיבלתי על עצמי לבקר מדי פעם בבית מדרש (ולבקר בהיכלו...)
סתאאאאם!!!! באמת אני לומד.
כמובן שכשמבריזים לשבת לא שוכחים את הפורום וקופצים לביקור....
.
