שרפי מעלה זועקים במרה אהה
זו תורה וזו שכרההה??!
עוטה כשלמה אורההה
אויב מנאץ לשמך הגדול והנורא
ומחרף ומגדף על דברי תורה
אוי מנאץ לשמך הגדול והנורא
ומחרף ומגדף על דברי תורה
יהי רצון יהי רצון מלפניך
שיכבשו רחמיך את כעסך
ויגולו רחמיך על מידותיך רחמיך על מידותיך
ותתנהג אוי אוי אוי אוי עם בניך אוי אוי אוי אוי אוי במידת הרחמים
ותכנס להם
אוי אוי אוי אוי אוי
לפנים משורת הדין
לצעוק כמותםאחרונהגם הסיפור זוועתי
וגם הוא מזכיר סיפור אחר
על קדוש מלכות אחר 
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
