אח, אני מתה להגיד לו "נכון".
איך כדאי לנהוג?
איך כדאי לנהוג?
אבל העלית בי חיוך 
נקודהאת כותבת נורא יפה . ממש כישרון !...בקשר לשאלה -אין לי מושג .
זקנת השבט
צביה22שיש מצבים של כל מיני סתירות.
הייתי מחזירה לו את השאלה-וואו, כך אתה חושב? זה כ"כ מעניין מה שאתה מספר...
ואם יורשה לי, אני זוכרת שנהנתי מכתיבתך כשעוד היית פצקרשת...



כמו תמיד
אני לפעמים עונה משהו כמו: "נכון, חמוד, בדמיון שלנו הכול יכול להיות."
ואם גם זה לא עוזר - אז לדעתי כן אפשר לענות בפשטות "נכון". את והוא יודעים שניכם שזה נכון במובן מסוים וכו'
זה מקסים לתת להם את האפשרות לפתח את עולם הדמיון ואת כושר הסיפור!
אני יכולה לומר לך שממש אהבתי שאמא שלי הייתה אומרת לי נכון על הדברים האלו...
תמיד הייתי קובעת שאני אהיה ראש הממשלה, שאני אמציא ארמון ואנהל את העולם עם מלא קסמים.. בקיצור... שלל דימיונות ופינטוזים.
אז אבא שלי תמיד היה מנפץ לי אותם ומסביר למה זה לא ואמא שלי הייתה זורמת.
(ד"א- זה עד עכשיו ככה
)
וממש זה היה מרחיק אותי ממנו, כי זה מה שהולך לי בראש, ומי אתה שתקבע שזה לא נכון?!
הרי בט'כלס שני הצדדים יודעים שזה לא מציאות. גם הילד בפנים בפנים יודע שזה לא הגיוני. אז זרמי איתו, תשמחי שהוא רוצה שתהיי חלק מזה! למה לחסום? הרי לדמיין הוא לא יפסיק. רק לשתף.
והוא נשמע מתווווקקק!! ![]()
ועוד משו שממש עוזר- זה שאמא שלי הייתה גם ממשיכה את הדימיונות וזה היה מראה לי שהיא צוחקת ושם את הגבול בין אמת לצחוק. עד שכבר אני הייתי אומרת לה- "מה אמא? זה כבר לא הגיוני..." והיינו צוחקות....
ז"א, אפשר להגיד נכון גם בלי שזה יישמע כך....
כמו שילדים מבדילים בין "לא" נחרץ ללא מהסס.... הם מספיק חכמים... ![]()
שאלה קשה כי מצד אחד זה ממש יפה שיש לו ככה דמיון מפותח וזה מצויין
ולא למנוע את זה
מצד שני צריך שתהיה הפרדה בין עולם הדמיון לעולם המציאות
וצריך שגם הוא יבין את זה
אני כשהייתי קטנה הייתי שמה פתקים בכותל שיהיה לי סוס עם כנפיים ובאמת האמנתי בזה במידה מסויימת
קיצור אין לי תשובה אבל פשוט התמוגגתי מהחמידות המתוקה
ביקשתי לפגוש חייזרים השם ירחם -כנראה שהשתניתי כי היום אם הייתי שמה פתק , זה לזכות לראות את הנכדים ...
מי הם עוקרי פנסים, למה קור מבריח ואם מעניין לו אז לכוון בעדינות למה שקורה באמת
כי ילדים קטנים לוקחים ברצינות מה שאנחנו אומרים
ולא ציינת גיל כי במקרה ורוב הילדים בגיל הזה יודעים שזה לא אז הם יכולים לצחוק עליו או להתווכח
קרה לי שילד חזר מהגן וסיפר שחבר שלו באמת חושב ש...
ואם זה בתוך שיחה אז ילדים מקבלים די בקלות
איזה כיף להעלות פה דיונים
בהתהוות
תודה רבה על כל התשובות המאירות, המחממות, המצחיקות והחכמות.
לוקחת איתי!
גמר חתימה טובה לכולם.
אני אוהבת להתרפק על זיכרונות של רגעי חסד קטנים וגדולים שקיבלתי מהוריי. על הזיכרון המתוק של שיר ערש של אבא, על החמימות שבה אמא שאלה אותי "לא קר לך, ילדתי?", על תחושת הביטחון שחשתי כשאבא ניגש למיטתי כשמיררתי בבכי כי דימיתי לראות עכברים מהלכים על הקירות (הוא מצא לזה פתרון נפלא)…
אני בטוחה שהיו הרבה רגעים אחרים שבהם הורעפו עליי חום וחיבה, וחשתי בכך באותו רגע, אבל לא נחקקו בזיכרון לאורך שנים. יש שטח אכסון מוגבל בזיכרון, אי אפשר להעמיס עליו יותר מדי.
אבל רק לאחרונה התחלתי לחשוב שוודאי היו עוד הרבה רגעי חסד אחרים שלא רק שאינני זוכרת אותם אלא שגם בשעת אמת בכלל לא הייתי מודעת אליהם, לא שמתי לב למתנה היקרה שאני מקבלת. נהייתי מודעת לכך היום, כי מהצד של ההורה מבחינים היטב בסוג החסד הלא פשוט הזה, חסד ההתאפקות.
הילד מוביל אותנו בדרך בעזרת המפה שהוא מחזיק ביד ומעיין בה בכובד ראש, אבל הוא פספס פנייה. אני יכולה להגיד לו "עצור, צריך לפנות כאן!" אבל אני נושכת שפתיים ומתאפקת. יצאנו מספיק מוקדם, יש זמן לתעות קצת. אם נמשיך קצת והוא יראה שהשטח לא מתאים למפה שלו, מעצמו הוא ייזום חזרה לאחור לחפש איפה סטינו מהמסלול. או שייזום בקשת עזרה ממני, והביטחון העצמי שלו לא ייפגם. אבל אם אעיר לו עכשיו – זה עלול בקלות להיתרגם באוזניו ל"אתה לא יודע, תן לאמא הגדולה לעשות את העבודה", וזה קול פנימי שנוטה להדהד באוזניים לאורך שנים. גם בגיל ההתבגרות הוא אולי עוד ידע, בלי הסברים ובלי לזכור מאיפה, שהוא לא טוב במפות. אני רואה את זה קורה סביבי.
הקטנה הולכת בגאווה לזרוק קליפת בננה לפח, אבל לא מיומנת ומכוונת לא נכון, והקליפה עומדת ליפול על הרצפה. אני יכולה עוד לתפוס לה את היד ולכוון נכון, או לחטוף ממנה, אבל בעצם מה האסון אם הקליפה תיפול על הרצפה? אם היא תראה שהקליפה נפלה ותרים שוב ותנסה, היא תרוויח אימון מוטורי. אם אני אעשה לה את העבודה, היא תפסיד גם את המוטוריקה וגם את הביטחון.
בת ארבע סופרת כמה כוסות יש על השולחן – "אחת, שתיים, ארבע, חמש…" מדגדג לי בלשון לקפוץ ולהשלים לה את "שלוש", אבל רגע – היא תגמור לספור ותראה בעצמה שהמספר לא מסתדר, לא מתאים לכמות הצלחות. ויכול להיות אפילו שלא תראה – אז מה? האם עד כדי כך חשוב מספר הכוסות המדויק כרגע? מה שחשוב הוא האימון שלה בספירה, ואותו לא כדאי להרוס.
וכך עשר פעמים ביום, עם כל הגילאים (על מתבגרים עוד לא בדקתי, מן הסתם זה יגיע בגדול) מתאפקים, מתאפקים, מתאפקים. עוצרים את הקפיצה, נושכים את הלשון, כובשים את הדחף להציל את העולם. לא כדאי שהילד יחשוב שרק אמא מסוגלת להציל את העולם והוא חסר אונים.
וההתאפקות הזאת, לנו היא עולה בבריאות, אבל הילד – אפילו לא יודע שקיבל הרגע מתנה. אין לו מושג איזו התמודדות פנימית עומדת מאחורי הפנים המחייכות והמעודדות שלידו. מבחינתו לא קרה כלום – ואנחנו נתנו מעצמנו כל כך הרבה למענו!
אז באיחור, תודה אבא ואמא. תודה על כל המתנות האלה שבזמן אמת לא היה לי שמץ של מושג עליהן, ואן לי שום זיכרונות מהן (אלא רק ממעט הפעמים ההפוכות). תודה על שהתאמצתם לא להחריב את עוצמתי הפנימית במחי יד אוהבת ונחלצת לסייע. תודה.
מחלק מהתגובות שהגיעו נשמע לי שהייתי לא מספיק מובנת, אז ליתר ביטחון אבהיר:
אין לי שום חשש מעולם הדמיונות שלו, שום דאגה בקשר לזה, אני שומעת ומתמוגגת. אני בכלל לא בכיוון של להסביר לו שלא כך, או משהו כזה. יש לי תחושה מאוד חזקה שלא יהיה נכון להתערב לו.
השאלה היא אך ורק מהצד שכשאני אומרת "נכון", מבחינתי אני אולי מוציאה דבר שקר מפי, ולי זה אסור.
מהתגובות נשמע שלא לכולם ברור שזה אכן אסור, אז אולי פשוט אשאל רב 
זה שלילד "מותר" ויפה להפליג בסיפורים דימיוניים - ברור לגמרי. וההנאה מזה לא פחות..
דתיזו מעלה שאדם לא יכול להוציא דבר שקר מפיו.
יש דרכים אחרות, שהוצעו, "לאשר לו" - בלי לומר ישירות שזה נכון.
זה לא נקרא להיסחף.
הוא שאל אם זה נכון, האמא לא יכולה להגיד דבר לא אמיתי. זה לא משנה אם לו לא איכפת אם עובדתית זה נכון או לא, זה לא משנה אם זו בקשתו היחידה, וגם לא אם זה מה שישמח אותו...
זה ענין של מושגים. האמא לא יכולה להגיד "זה נכון" על דבר שאינו נכון. זו תכונה יפה. אדם שלא יכול להוציא שקר מפיו.
לכן הצעתי לה, למשל, להגיד בהתפעלות: זה מענין - נכון. בהיות שהילד אכן בעיקר רוצה להשיג את ההזדהות - יספק אותו.
מבחינתו, להיפך- לילדים יש דמיון טהור וצריך לשמר את זה.ילדים אינם משקרים אלא מדמיינים.
אף אחד לא דן שהילד לא אומר משהו טוב.. אדרבה - נחמד ביותר.
הבעיה של האמא היתה כאשר הוא שואל אותה אם זה נכון.. אז להגיד שהיא מתכוונת "נכון בדמיון", לא ברור..
אני כבר מזהה טון סיום...
זה כמו עליה לקראת הנחתה...
ואז אני מקשיבה בעיקר למילים האחרונות ויכולה להתייחס ברצינות לשאלה.
אם חסרים לי פרטים אני מבקשת ממנו לחזור עליהם...
ואז מקשיבה ביתר קשב...
בס"ד
הסברתי לו שיש דבר כזה דמיון,
וזו מתנה גדולה שה' נתן לנו,
ובזכות הדימיון העולם התקדם,
(כל ההמצאות התחילו מדמיון)
וזה מקסים מה שהוא מספר,
כי גם אם באמת זה אחרת,
ההסברים שלו מעניינים ומרתקים לא פחות,
ומאד כייף לי לשמוע אתם.
לפעמים היינו עושים תורנות, הוא מספר לי על איך הוא רואה את זה,
ואני מסירה לו איך זה באמת עובד,
זה היה ממש מרתק אותו, איך באמת עוטבדים הדברים,
אבל אני הייתי אומרת שהסיפור שלו היה מעניין יותר
ושבזכות כוח הדמיון שלו, כשילמד מספיק הוא יוכל להמציא הרבה דברים טובים לאנושות
(ורק עכשיו שמתי לב שגם אני כנראה מדמיינת
)
כל זה הקטן שלי.
לגדול יש כבר כמה מחברות מלאות רעיונות לפתוח, תוכניות וכ' למכשירים שהוא יפתח כשיגדל...
מעניינת בקשר לשפה.
האם אמת ושקר הם משהו מוחלט בשפה או תלוי רמה וסיטואציה?
האם כשילד שואל האם הקופסה ריקה זה שקר לענות: כן, הקופסה ריקה?
אם תשאלי כימאי- זה שקר- הקופסה לא "ריקה" יש בה אוויר.
וזאת לא סתם התפלספות- באמת בעבודה לעיתים אני מתלבטת איך להתנסח מול אנשים בנוגע למושגים מסוימים.
האם להגיד "מהנדס", " מהנדס לצורך העניין" או להגדיר את בעל התפקיד בתפקיד המדויק שלו שרק יבלבל את השומע והוא לא יבין מאיפה נחתת עליו ומה אתה רוצה ממנו...
האם כשחובש יבוא לטפל בילד שלך ותציגי אותו כ"רופא" זה שקר? במובן מסוים, כן, (וגם עבירה על החוק למיטב זכרוני...)
האם תגידי לילד מבוהל וכאוב- "רופא לצורך העניין" או "חובש"- סביר להניח שלא- כי זה רק יבלבל אותה ויוסיף לחוסר אונים שלו.
בעיני זה לא נקרא שקר- זה אמת ברמת השפה של השותפים בשיחה.
האם אני בעצמי יודעת האם הוא חובש, פראמדיק, מע"ר? לא וזה לא מעניין אותי. הוא בא לטפל לי בילד ואני אציג אותו ככזה. הניסוח המדויק לא רלוונטי בסיטואציה הזו. זה לא שקר להתנסח אחרת.
האם כשבעלי שואל האם החולצה ורודה, אענה לו "ורודה לצורך העניין", "האם אענה: "לא ורוד, זה כתום אפרסק"? או שאכנס לעולם המושגים שלו בו יש רשימה מצומצמת של צבעים- ובעולם המושגים שלו אכן החולצה ורודה?
אני אענה. "כן החולצה הורודה". זה לא שקר. בשפת הצבעים שלו- זה אכן ורוד.
אתמול הייתי בהרצאה בעבודה על עולם הפיתוח של החברה (אני ממש לא מהתחום) הרעיון מצא חן בעיני לקחת פסק זמן מהעבודה השגרתית ולהרחיב קצת אופקים.
אבל מה? המרצה היה אדם שזה כל עולמו והמושגים שלו שונים בתכלית משפה מדוברת ומצויה.
לאורך השיחה הוא הירבה להשתמש בסיומות "לצורך העניין, לצורך הדוגמה, לצורך הפשטות".
אני מבינה למה קשה לו לא להוסיף אותם, כפי שציינתי גם אני נתקלת בדילמה דומה (בדוגמה של המהנדס והרופא)
אבל- א. זה היה קצת פוגע, לי זה הרגיש שזה מעצים את הדביליות שלי
ב. זה רק סיבך את ההבנה, יותר מדי דקויות רקע.
אז מה אני אומרת?
שלצאת מתפיסת עולם המושגים שלך- ולהתחבר לעולם המושגים של השומע זה אינו שקר, זה אמת בעולם המושגים של השומע.
הרי אין סוף לרמת הדקויות והאמת שאפשר לרדת אליהם.
אתן עוד דוגמה- לא מזמן פורסמה כתבה בעיתון כלכלי על החברה שאני עובדת בה. בכתבה תואר תחום העיסוק שלנו באופן מוטעה מהותית מבחינתי. התיאור שם מתאים ללקוחות שלנו- לא לנו.
לאורך כל הכתבה המושגים היו מטעים, ואני זוכרת שממש צרם לי שכתבה כזאת מתפרסמת בעיתון כלכלי- הרי כל הניתוח הכלכלי היה שגוי. פוטנציאל צמיחה, אחוזים מהשוק, תחרות וכו' מושפעים מהשוק שלנו, ואם התיאור הוא לא השוק שלנו אלא השוק של הלקוחות שלנו זו ממש הטעיה!
במחשבה שניה חשבתי על זה שמי שיודע לעשות ניתוח של פוטנציאל השוק, ניתוח תחרות וכו' כנראה לו מסתמך על כתבה שפורסמה לציבור הרחב, והציבור הרחב לרוב לו משקיע במניות על דעת עצמו אלא נעזר במומחים...
אז הכל בסדר ונרגעתי. בעולם שמעניין את הקוראים- לרקע כללי- הכתבה הייתה נכונה.
למי שמכיר את התחום קצת יותר מקרוב זה ממש לא נכון ומטעה.
אז שורה תחתונה, האם הכתב שיקר בכתבתו? לדעתי, לא.
ולעניין הילד- כפי שהיטבת לתאר- הילד לא שואל "האם זה נכון במציאות" אלא שואל "האם את מקשיבה לי, אמא"-
לכן זה לא שקר לענות לו בשפתו.
מסכימה שעדיף לענות תשובה שנכונה גם בעולם המושגים שלך וגם בעולם המושגים שלו, אבל אם אין כזו- לדעתי אפשר לענות תשובה שנכונה בשפתו כפי שתיארתי בדוגמאות.
מעניין אותי לשמוע את דעתך על נקודת ההסתכלות שהצגתי
![]()
בעיקר הדוגמה הראשונה, על "זה ריק?" תפסה אותי ממש חזק.
בכל זאת, בשורה התחתונה, עדיין לא ברור לי איפה הגבולות, עד כמה אפשר ליישם ואיפה זה כבר לא לגיטימי.
תעני לו כמו שיהודי עונה לשאלה
גדול!בהתהוות
בעקבות חלק מהדברים שנכתבו לי פה החלטתי לשאול רב אם מותר לי להגיד "נכון" בהקשר כזה.
כתבתי שאלה מתומצתת באתר שו"ת, והיום קיבלתי תשובה מהרב גלעד שטראוס (שלפני שנים זכיתי ללמוד תורה מפיו, וזו זכות גדולה...)
הרי דבריו:
נראה לי שזו הזדמנות חינוכית נפלאה לברר עם הילד אם המושגים של ´אמת ושקר´, ´מציאות ודמיון´.
הכיני לעצמך זמן פנוי. כאשר הילד אומר ´נכון אמא´ תקחי אותו קרוב אליך ותפתחי אתו שיחה סבלנית כשאת מקדישה את רוב הזמן להקשיב לילד!.
תשאלי אותו: למה אתה מתכוון כשאתה אומר ´נכון אמא´?
תקשיבי לו היטב - אפשר שתלמדי הרבה דברים שלא ידעת עליו קודם.
לאחר מכן תבררי אתו את ההבדל בין דמיון ובין מציאות: ´יש דברים שהם נכונים בדמיון אבל הם לא במציאות´.
נראה לי שמתוך השיח הזה את תביני למה הוא מצפה כשהוא אומר ´נכון אמא´, והוא יבהיר לך לאיזו תגובה הוא מצפה ממך.
היה ראוי שאעבור אחד אחד, על כל אחד יש לי מה להגיד. אילו היה לי כוח...
כבר בן 10 מזדהה ואין לי יותר מה לומר בשלב זה.
מחפשת בירושלים אולפנה או תיכון דתי לבת שלי, מקום טוב וחם עם רמה לימודית טובה וחינוך טוב.
כן שמאפשר טלפון חכם ולק ג'ל.
קיבלתי תפקיד חדש יו"ר ועדת תרבות בקהילה שלנו
התקציב דיי דל 🤧
אשמח להמלצות למפעילים באירועי קהילה שהייתם בהם!
תודה!
זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.
פיתות על הטאבון ביער..
זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.
אבא פגוםאני סובל בשבתות, פשוט סובל, כל סעודה היא סיוט. יש לנו ב"ה 6 ילדים מגיל 3 עד 17 וכל סעודה היא בעיקר הקנטות בין הגדול לכולם. אני מכין דברי תורה, חידונים, סיפורים (כן, ניסיתי גם את "עושים עניין" של הרב יוני לביא) ופשוט לא מצליח להחזיק יותר מ 20 שניות. אני רק פותח את הפה הגדולים על הספה במקרה הטוב קוראים עלונים, או בחדר, נחים מחוסר עזרה בשישי.. אני מרגיש מועקה גדולה, תחושת כישלון, אפילו הקטנים לא מקשיבים לסיפורים.
יש למישהו עצה מלבד תפילה?
אני עובד עצות..
החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.
אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''
בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב.
שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.
אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?
זה נשמע מאד מעיק.
למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?
אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת
מאוד מאוד מבינה אותך💔
מאוד כבר אמרתי?
אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.
אל תכביד עליהם
תקליל
שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים
צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .
תשחרר
שיעור כללי תעביר במקום אחר
בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים
יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת.
אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...
קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.
1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון.
2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !
3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'
4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.
5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.
6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.
8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.
9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]
10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.
11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.
12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]
אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.
לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.
לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.
משהאחרונהיש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).
נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.
אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)
תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה
1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.
אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.
תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...
2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..
סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.
3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.
כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.
בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.
ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.
4. כמובן תפילות!!
הבן שלי בן 16. מתוק, אבל עם חרדה חברתית ודימוי עצמי נמוך.
מחפשת מטפל רגשי ממש טוב באיזור פתח תקווה והסביבה.
אשמח להמלצות!
תודה רבה!!
לק"י
אמהות
הריון ולידה
ועוד
יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב
1. כלכלת ארהב היא כרבע מכלכלת העולם כולו.
2. כלכלת סין היא הבאה בתור עם כ-17% מכלכלת העולם כולו.
3. אחריה כלכלת גרמניה בפער משמעותי של כ4.3% מכלכלת העולם כולו
4. שלוש הכלכלות האלה יחד לבדן מהוות כמחצית מכלכלת העולם כולו
5. כשמונים אחוז מכלכלת העולם מתבצעת במדינות G8 שהן היום G7 בתוספת רוסיה שממודרת כרגע מהמועדון.
6. 86 אחוז מכלכלת העולם מתבצעת במועדון G20 שהם 19 המדינות החזקות כלכלית בעולם והאיחוד האירופי שנחשב לחברה בפני עצמה (כלומר יש נציגות גם למדינות אירופאיות נחשלות באיחוד)
7. כל שאר העולם מתחלק ב14 אחוז הנותרים
8. ישראל איננה חברה בG20.
9 סדר גודל של התלג לנפש בישראל הוא סדר גודל של תלג לנפש של גרמניה
10. אנחנו לא כמו גרמניה כי אין מספיק נפש, לא כי אנחנו לא מוכשרים או חכמים מהם אלא כי אין מספיק נפשות.
מסקנה שלי, הביאו ילדים זה טוב לכלכלה, שאו ברכה.
(זה איננו פוסט כלכלי ולכן לא נכתב בפורום חיסכון השקעה וצריכה, אני יודע שאני משקר ביודעין שקרים לבנים למשל לגבי התלג לנפש של סין ולא אכפת לי ואני לא נכנס לדיון על כח קניה כי זה לא פוסט כלכלי, רק שורת המסקנה חשובה לי פה וכל השאר לא מעניין אותי)
אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.
היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.
ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.
כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).
ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.
בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.
לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.
ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם
עד כמה ילדים זה מתאים
עם 2 ילדים איך זה?
כמה המחירים היום לקראוון בברוכין?
מערב השומרון
תודה רבה
אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.
לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.
והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....
היא מתכוונת קווים בעור.
אני חושב שאלו קמטים.
מה עונים לה?