את בעצם בהריון?

הדימום הקצר במיוחד, חוסר משיכה שאת אומרת שלא אופייני לך, יכולים להיות סימנים.

לפני שלוקחים הורמונים, צריך לבדוק את זה.

גם אם זה לא הריון, יש פתרונות טבעיים לעורר משיכה, ועוד קודם - תבדקי עם עצמך אם יש סיבה לחוסר המשיכה - אולי את במתח מיוחד בתקופה האחרונה? אולי משהו מטריד אותך רגשית? וזה לא חייב להיות קשור לזוגיות.

זה תוצאות של זה לפעמים..

בטח שלא בשלב כזה, שזה לא חמור כ"כ כמו שיכול להיות.

מצטרפת לדעה שאולי את בהיריון. שווה לבדוק, ואז לטפל בעניין החשק בדרכים טבעיות.

כל מיני טיפות שלוקחים (אני לא יודעת אם מותר לקחת את זה בהריון)

ועוד משהו, גם אם זה קרה לא קרה כלום, תני לגל לעבור, אל תעשי מזה עניין גדול ויש סיכוי שזה יעבור מאליו וכבר היום או מחר תרגישי יותר טוב (לי זה קורה שאני מאד במתח ממשהו, או עייפה באופן קיצוני)

הומאופתיות לצורך הענין, בטיחותיות לחלוטין בהריון.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אין סיבה שילך לתפילה כל היום כשיש אישה בהריון וילדים.

הצום הרבה יותר חשוב מתפילה ביוהכ

איך את צמה בדרך כלל, ואיך את צמה בהריון.

בגילאים של הילדים.

ועד כמה הבעל נמצא וזמין.

אני אישית צמה יחסית בסדר גם בהריון.

הילדים די מעסיקים את עצמם, אבל הם יכולים גם לריב.

אני מניחה שהגדולים יותר יהיו חלק מהזמן בתפילה.

צריך לדאוג לילדים לאוכל.

עדיף דברים פשוטים שלא צריכים הרבה התעסקות, ושהילדים יהיו כמה שיותר עצמאים בלקחת את האוכל.

כדאי שהבעל יהיה זמין אם את צריכה אותו.

שתהיה לך אפשרות לשלוח מישהו לקרוא לו מבית הכנסת, או שמידי פעם יחזור הביתה לבדוק מה המצב.

אם יש לך אפשרות להיעזר בילדה/ נערה בשמירה על הילדים.

לקחת בחשבון גם מצב שהבעל לא יוכל להיות בכל התפילות, כי הצום שלך יותר חשוב.

כדאי גם להיערך לאפשרות של שבירת הצום בהתאם לצורך.

לברר מראש עם רב מה ההנחיות ומתי נדרש לשבור את הצום.

להכין כוס עם סימון של שיעורים, שיהיה אם תצטרכי.

לראות אם יש רב זמין לשאלות במהלך היום.

נשאר... או הולך חוזר כזה לבדוק מה קורה. הלכתית הצום שלך חשוב מהתפילה שלו. מה לעשות. כמובן להתייעץ עם הרופא ועם רב לפני לבדוק מה ההנחיות לשלב שלך ואם יש משהו בהריון.

ואז חוזר יחסית מוקדם ונמצא כל היום עם הילדים.

לגבי מנחה ונעילה זה תלוי מה המצב שלי אם אני במצב סביר או לא להישאר עם הילדים. פעם שעברה הערכתי לא נכון את הכוחות שלי בסוף הצום...

פעם אחת נסעתי לאמא שלי,פעם אחת הייתי אצל חמתי. זה נהוג אצלנו ככה אצל הזוגות הצעירים

והאמת שמאז שאני עם שניהם בעלי היה יותר נוכח בימי כיפור בבית. הוא היה רגיל להתפלל במקום רחוק ועכשיו ליד הבית. זכורות לי גם כמה תפילות שהתפלל בבית לאורך השנים

אין מה לעשות, duty calls

הצום שלך יותר חשוב מהתפילה שלו אם אין אופציה לעזרה

ובא מדי פעם לבדוק מה שלומנו.

ובשנים שהילדים היו ממש קטנים הייתי נוסעת לפעמים להורים שלי (לפעמים בעלי אפילו לא בא) ואחותי הקטנה עזרה עם הילדים.

לעשות את הצום ביחד עם משפחה

אם הילדים קצת גדולים- אפשר לקנות להם משהו בסגנון של פליימוביל שווה שיעסיקו אותם מהזריחה עד השקיעה

להתארגן מראש על אוכל קל, נניח לחמניות ומעדנים שהם מוציאים מהמקרר בעצמם

ומצטרפת לזה שהבעל יכול לוותר על חלק מהתפילות במניין, או לקחת את הילדים איתו אם זה מקובל אצלכם...

לא צריך משהו מיוחד ויקר

אפשר בסטוק

קניתי כלי אוכל והחבאתי

הרבה אוכל מוכן לילדים. אצלי אוהבים פסטרמות

מטפל בילדים

ומתפלל בבית.

אם את מרגישה טוב/ הילדים רגועים, הולך לתפילה וחוזר מידי פעם לראות איך את.

הצום שלך מדאורייתא.

התפילה שלו מדרבנן.

אז מכינה בערב החג לסעודה ראשונה תבשיל (תפו"א ובשר) ומכינה מראש הרבה, ושמה פלטה, וככה בצהריים יש לילדים מבושל.

ראיתי שהילדים הרבה יותר רגועים, חוסך הרבה מריבות שלהם. אולי יעזור לך גם.

אני בצום אחד בהריון הרגשתי זוועה ובעלי לא הלך לחלק מהתפילות.

לא היה מצב שאני אשמור על הילד.

הצום שלך הרבה יותר חשוב. וכמובן ההריון, שלא תתפתח לידה.

במקומך הייתי עושה הכנה ממש טובה לצום, שתיה מרובה מאוד בימים לפני הצום, חלבונים בערב הצום וויטמינים.

ובעלך צריך להיות זמין, אם את לא מרגישה טוב הוא אמור להישאר בבית.

שעוזרת לי בתשלום. (יש איזה בעיה לעבוד בשבת ויום כיפור תמורת כסף אז היא מביאה לה את הכסף על ערב הצון ועל סוף הצום (משהו כזה שיהיה בהבלעה, בעלי מתעסק עם זה)

היו שנים שצמתי, והיתה פעם ששתיתי מרק מזין בשיעורים.

זה תלוי מאד מה מצב הסוכרת

ובסוף רב אחר פסק לי עם יותר הקלות- כלומר לאכול ולשתות לשיעורים וגם ככה בקושי שרדתי.

מאז אני מפחדת לשאול אותם בצומות כי חוששת מפסק הלכה מחמיר שלא אעמוד בו

מעניין

לקראת יום כיפור.

צריך להתייעץ עם רופא ירא שמים (כדי שידע את המורכבות ואת חומרת הצום ולא ישר יאמר שאסור לצום) ועם הדעה שלו להגיע לרב

הרופאה שלי אמרה לי שאני לא יכולה לצום

עוד לא דיברתי עם הרב שלנו

אבל כזה מרגיש לי שישר היא אמרה לי לא לצום ולבדוק סוכר בשבת כשאני יודעת שזה ממש בעייתי..

רופא נשים שלי באחד ההריונות אמר לי לא לצום ללא שום סיבה מיוחדת,הריון רגיל לחלוטין.

מצד שני כמעט כל ההריונות שלי הם הריונות בסיכון פלוס סכרת,ושם ממש לא לקחתי שום סיכון.

רב שמבין את המשמעות של צום במצב הזה,ידע לעשות את השיקולים נכון.

מצד שני זו פסיקה פרטנית לחלוטין כי כל אחת הגוף שלה מתנהג אחרת בסכרת,לאחת הסוכר יגיע בצום למצב מסכן חיים במיידי ולשניה לא יהיה שום בעיה במצב הזה.ויש כאלו שבצום הסוכר גבוה מידי וכ'ו

הרגיש לי שזה הנחיה גורפת כי היא אמרה שהיא לא אוהבת שצמים בהריון..

מצד שני להרגשתי גם רבנים ממהרים לומר את הלא.

של רבנים ורופאים

לא יודעת אם זה מתאים לפי כל הפסיקות אבל זה מיועד בדיוק לשאלות כאלו

אם יש לך איך להגיע אליו,

מקל מאוד בפסיקה פרטנית (זה לא כמו להתקשר למכון פועה),

ולנו זה התאים כי סומכים על הכתפיים שלו

מבחינת ידע רפואי אני לא יודעת בדיוק אבל נשמע לי הגיוני שהוא מתמצא בתחום

אין לי עצות כרגע… רק חיבוק.

הם גם לא שלחו מזל טוב בוואטסאפ או הודעה?לפעמים לא מתקשרים כי זה סתם מעיק על ההורים הטריים…

אחת כתבה כמה מילים... זהו בערך.

לא התעניינו אפילו מה השם שנתנו... כלום.

אחים ואחיות של בעלך אפילו לא כתבו הודעה בווצאפ?

אם כן, זה בושה וחרפה, מכוער מאוד.

חיבוק גדול! אני אשלח לך כתר שעבר הריון ולידה, זה כל כך קשה, שובר ומאתגר, ובד בבד כל כך דבר גדול, משמח ומרגש שהבאתם נשמה לעולם ❤️

מזל טוב ענק!!

אין לי מה לומר. באמת תחושה לא נעימה בכלל ♥️

אני מוחקת מהר מאד

מה בעלך אומר על זה?

אמר שאני מכירה אותם וככה הם...

אמרתי לו שבפעמים קודמות לפחות חלק התייחסו אז זה חיפה על אלו שלא...

העיקר אנחנו מתאמצים להשתתף בשמחות של כולם.

לא בא לי עכשיו לפגוש אותם בכל החודש של החגים!

לא צריכה להגיע בסוכות למפגש משפחתי ושיעשו לי פוצי מוצי אחרי חודש התעלמות.

אני לא הייתי מגיעה.

אפילו שולחת את בעלך לבד, שיבינו שזה פוגע.

חוצמיזה שאת תהיי עם תינוק בן בקושי חודש אז בכלל...

יכול להיות שבגלל שהוא בא ממשפחה ברוכת ילדים אז לידות זה כבר משהוא שלא מתרגשים ממנו שם..(ועוד כולם נשואים אז אני מניחה שבתדירות גבוהה יש שם לידות כל פעם אח אחר ב"ה).

שולחת חיבוק והמון מזל טוב!

לסבא וסבתא שלי יש למעלה ממאה צאצאים בלי עין הרע ואין מצב שלא אקבל או אשלח הודעה-שיחה לבן/ בת דודה או דודה שנולד להם ילד. בסוף זה בעיקר התחושה המשפחתית וכמה הקשר חשוב

והמון מזל טוב!

מהצד השני אני אגיד שגם אנחנו משפחה דו ספרתית והקשר עם הגיסות לא מאוד קרוב

והלידות מאוד צפופות, פעם בשנה כמה לידות.

מבחינת חלק מהאחים/אחיות אם אמרנו מזל טוב לאח - זה נחשב גם לגיסה.

גם אם כתבו בקבוצה המשפחתית, סיכוי גדול שלא יכתבו במיוחד.

ככל שהתדירות של האחיינים עולה, ככה תשומת הלב וההתרגשות יורדים.

זה עדיין מאוד מעליב והודעה קצרה זאת ציפיה לגיטימית.

את לא חייבת לבוא למפגש בחגים אם לא מתאים לך.

לידה זה תירוץ מעולה.

והאחים עצמם לא אמרו כלום לבעלי

ממש פוגע

לא יודעת איך הייתי מגיבה

מה שבטוח גם בלי להיות הורמונלית זה מעליב ממש

איזה ילד זה שלכם?

אם ראשון- סופר פוגע (בכל מספר של ילד זה פוגע וצריך לברך, ולתת לך הרגשה טובה ולאחל, ולפנק. בילד ראשון לרוב זה בא הכי טבעי).

אם יש כבר כמה, לצערי חוויתי גם את הרגש הזה, עוד ילד לרשימה... לא מבקרים, לא מאחלים, את מי אני מעניינת? תמיד זה ביאס אותי, אבל הבנתי שכנראה זה ככה כשזה הילד ה.... שלך.

משתדלת לאחיינים שיולדים עכשיו לתת הרבה תשומת לב, להתיחס, לקנות, שלא ירגישו ששכחתי מהם וירגישו מה שאני הרגשתי.

אצלי היה ככה מצד השמפחה וגם מצד החברות והסביבה...

עד היום יש לי פינה עצובה בלב בגלל זה.

זה מה שמבאס אותי יותר.

היא ילדה מהממת, נשמה בפני עצמה.

למה א"א להתייחס לבואה לעולם וקצת להתרגש איתנו? לפחות כלפי חוץ...

אצלי כבר בלידה רביעית הרגשתי שלמי אכפת, בפרט שהיה לי רצף בנות.

פינטזתי על בן רק בשביל חגיגת ברית, שיראו אותי, שיאחלו לי.

היחס ליולדת לאחר הלידה אני חושבת שזה חלק מההתאוששות שלה, וזה לא משנה איזה מספר לידה זה.

את תהני מהנסיכה החדשה שלך- מתנה לחג!!

תתפנקי איתה, זו תקופה מושלמת ללדת בה.

מזל טוב!!!

מאוד פוגע. שולחת לך חיבוק ענק.

אם זה היה אני, הייתי כותבת משהו בקבוצה, עוקצני אבל עדין , לא עולה לי כרגע מה, אבל אני מניחה שהייתי בוערת מבפנים והיה לי קשה להמשיך הלאה, אבל אם את מסוגלת להתגבר, תנסי באמת לדון לכף זכות, ולהתרכז בחייך, בשמחה שיש לך בבית, אבל כן, זה לא יפה. בכלל .

שאני ממש פגועה...

והן הבינו אותי,

אבל לא נראה לי שעשו עם זה משהו... הם משפחה אנמית כזו.

אני נגיד הייתי מעדכנת את שאר הגיסות שמצופה מהן להתייחס...

לפעמים יש כאלו שנקודת המבט שלהם כ"כ שונה משלנו

וזה פשוט לא נפגש.

אני ממש מזדהה איתך. סיטואציות אחרות אבל דומות.

ושיהיה לך המון המון מזל טוב! התאוששות קלה ותהני מהבייבי.

זה פוגע ומעליב בכל סיטואציה, גם אם לא היית מוצפת הורמונים

זה ממש לא הגיוני להתנהג ככה ואין לזה שום הסבר או תירוץ שהוא יהיה בסדר (אפשר להגיד מסםר ילדים ומספר לידות וכו, זה עדיין לא עושה את זה בסדר)

לא ברמה הזאת, אבל גם במשפחה של בעלי לא נוטים להתרגש מידי. לכתוב מזל טוב או קצת יותר מזה בקבוצה של המשפחה אין סיכוי שלא יקרה.

לכתוב בפרטי זה כבר למיטיבי לכת אצלם, נדיר ובדכ זאת אני שכותבת ומתעניינת בפרטי גם אחרי הלידה, איך המרגש ואיך הבייבי ומבקשת תמונות

מזל טוב לך! הרבה נחת ממנה ומכולם

גם לי יש אחים ואחיות שלא יטרחו לכתוב בפרטי ולהתעניין, אבל כולם כותבים מזל טוב בקבוצה, זה ממש בוטה להתעלם מהודעה על לידה.

מחמם את הלב

וסוף סוף מישהו קצת מתרגש איתי...

מניסיון!! מאז ועד היום שכולם כבר גדלו...

מתרגשת איתך. המון מזל טוב!!!

אצלי בין הארוחות עזר גם כמה בייגלה בודדים, אז פשוט הייתי מנשנשת כל פעם כמות קטנה ובסוף זה לא יוצא כמות מוגזמת

אבל כן נראה לי שעבוד בלאכול יותר קל מלהיות עם בחילות כל הזמן...

זה אכן עדיף מבחילות

אכלתי ( רק פחמימות ) נון סטופ, משהו מפחיד

ממש נס שלא עליתי 20 ק''ג

אחר כך כבר לא היה לי תאבון ...

מבחינתי השלב הזה הוא שלב שצריך לשרוד אותו , אחר כך כשהגוף קצת מתחזק אפשר לנהל אוכל עם שכל. כרגע תעשי מה שטוב לך ועוזר לך

כמה שיותר בריא לפחות. למרות שרוצים סתם פחמימות ריקות.

וגם לבשל אני לא אוהבת🙈

חודש.

למה קניתי חדש? הקודם התחיל לעשות בעיות (לדעתי הבעיה נוצרה בגלל ששאבתי איתו כמויות גדולות של מים, מאותו יום הוא התחיל לגמגם).

קניתי את אותו דגם באושר עד, היה זול, הייתי מרוצה. לא ראיתי סיבה להחליף.

את שלי מסרתי, מי שלקח אותו כתב לי שהצליח לתקן. לא ברור איך..

כמה עלה באושר עד? יודעת אם עדיין יש שם אותו?

מחזיק מעמד לשנתיים פלוס מינוס

גמ'ני חושבת לקנות שוב דרימי H14

יש לי שנה וחצי

בשימוש יומיומי

מרוצה מאוד מאוד מאוד!!!!

העלה לי את רמת הניקיון בבית בכמה דרגות

מפסח, מעולה.

מנקה פצצה. נח לתחזוק.

אני ממש מרוצה

נהנת מאד אבל צריך לקחת בחשבון שכל שואב שוטף חייב תחזוק כל הזמן של ריקון המים המלוכלכים וינקיון החלקים כדי שלא יסריח.

מרוצים מאד. (בעיקר מהאופציה של הקיטור)

צריך ללמוד לתפעל אותו מבחינת הריח אבל פצצה!!

סליחה על הניצלוש

יש לי ידני וכשלעצמו הוא מעולה אבל אני מתעצלת להפעיל.

אם הבית גדול זה לוקח זמן.

וחשוב מאוד לתחזק אותו, שטיפה טובה של כל החלקים פעם בשבועיים גג, ולבדוק שלא נתקעו שיערות

להתייעץ עם יועצת ביה"ס או פסיכולוג ביה"ס.

הוא לא יתוייג כמישהו בעייתי? או שזה באמת חריג ובעייתי ולא מצוי?

ויכול להיות שמצריך בירור.

יש פרוטוקול מסודר איך לבדוק,

לכן כדאי לפנות לאנשי מקצוע מהתחום.

מקווה שהיועצת אצלם בבית ספר טובה, פסיכולוגית כרגע אין…

לראות שזה לא מגיע ממניעים אובדניים.

לרוב זה נגמר בהבנה שסתם היה עצבני או עייף וכו...

ולא עושים עם זה כלום.

קחי בחשבון שאם תשתפי את היועצת, היא לא תבליג על זה.

אם זה היה חד פעמי וזהו- אולי הייתי שוכחת.

אם קורה שוב- תשתפי את יועצת בית הספר, רק מקצועית לוודא שאין לו נטיות אובדניות (ולרוב רואים שאין והכל בסדר...)

לשתף יועצת בית ספר לא יעזור אצלנו.

היא לא משהו בכלל.

כן מתכננת לקחת אותו לאיזשהו טיפול.

לא בגלל זה.

אלא בגלל שאני מרגישה שהוא מוצף.

ואיזה סוג טיפול חשבת?

תגובות לא פרופורציונלית.

בלילה כשהבית יורד הילוך הוא מאד מתרפק ומתחבק.

את מבינה שרוב היום היה מסיכות ומגננות.

בעיקר התקפי הזעם שלו

כרגע חשבתי על 3 המימדים. אמא שלי טוענת שאמור לעזור לו בע"ה.

לקחתי אותו לטיפול רגשי והמטפלת 'פיטרה' אותנו בטענה שעד שלא נפתור את הבעיות הזוגיות שלנו אין לה איך לעזור לנו.

יפה שאת לוקחת את זה ככה בטוב, לפחות זה נשמע ככה.

זה פחות תיאור שמזכיר לי את הבן שלי אבל כן יש זמנים שאני מרגישה שהוא לא נותן לעצמו להתפרק והוא במגננות.

תודה ובהצלחה לכם!!

אם היא בעצם אומרת שהיא לא מסוגלת אני לא אתווכח איתה.

בכל מקרה שמתי לב שהוא מאד נרגע בחופש הגדול. משהו בו התבגר כזה.

עדיין התקפי זעם אבל הרבה פחות.

קשור לעוד כל מיני דברים.

ובהצלחה בע"ה

שיהיו בשורות טובות

יש לה ניסיון טיפולי מעמיק?

רק יודעת שהיא נחשבת מומלצת פה בסביבה.

ולא באמת מתכוונים למשמעות של זה, אלא רוצים לבטא תסכול גדול מאוד, או שמצאו שהמשפט הזה הפעיל אתכם, או שהם מחקים מישהו שדיבר ככה.

אבל מוכרחים אבחנה מקצועית כדי לוודא שלא מדובר באובדנות. כשמדובר על נושא קריטי כל כך, אף הורה לא רוצה חלילה לפספס גם אם הסיכוי קטן.

כן להתייעץ. עם פסיכולוג. אפשר מפגש אחד שלכם איתו, והוא יגיד אם הוא רוצה לפגוש גם את הילד.

(על פניו זה נשמע יותר כמו מניפולציה מאשר רצון אמיתי למות)

פשוט לחפש פסיכולוג ילדים באיזור ולקבוע פגישה איתו? בלי הילד?

אבל אני אישית ממליצה ללכת לפסיכולוג פרטי - יותר מהיר, יותר דיסקרטי וגם לרוב (לדעתי) יותר מקצועי.

מצויינים.

עובדים גם בשפח. אז לא בהכרח שיותר מקצועי בכל מקרה. לדעתי לפחות

יש הרבה פסיכולוגים שיוצאים לעצמאות עם הנסיון שצברו בשפ"ח

בכל מקרה לא הייתי מזלזלת בכך גם אם לא מתכוון באמת לאובדנות, נשמע קריאה לסיוע

כמה הוא כועס או פגוע

וואו אני לא מאמינה שזה קורה לי ואני פותחת כזה שרשור

פשוט הזוי לי

והוא ילד כזה מביע ויודע לשיים רגשות בדרכ

ובעלי אומר שאני סתם מגזימה ולעשות עם זה משהו רק ייצר בעיה, הוא לא רוצה לעשות עם זה כלום

לא מתרגש וזהו

מול הילד. כלומר, עדיף בשלב זה לא לערב את הילד בחששות, כי זה יכול להגדיל אצלו את העניין ולהפוך אותו לבעיה גם אם הוא לא.

לכן תתייעצו בלעדיו דבר ראשון. את יכולה גם בעצמך, אם בעלך לא רוצה...

ובהמשך עבר למסגרת שיותר התאימה לו.

לבן שלי התבטאות בסגנון של 'אני לא רוצה לחיות בעולם הזה' (זה היה קושי שעלה סביב המלחמה).

התקשרתי לקופת חולים. יש מוקד של מענה טלפונית של הקופה להתייעצות בענייני נפש.

היתה שיחה ארוכה, מבררת ונותנת כלים.

נשאלתי שאלות כדי לדייק את הבנת הסיטואציה וקבלתי מענה.

לא יודעת אם לכל קופה יש, אבל שווה חבדוק

מתוך כמה וכמה אחים, אני כמעט היחידה ששומרת שבת/ חג, אוכלת ירק ובשר מהדרין, לא נוסעת בשבת. מלבדי יש אחות קטנה יותר ששומרת שבת וחג ב"ה אבל לא מקפידה על הכל כמוני

הייתי רוצה שיזמינו אותי יותר

אז נכון הילדים שלי לא יבואו להצגה בשבת ולא אקנה איתכן כרטיס לפסטיגל/ אטוס איתכן לחול/ ארד איתכן לאילת

אבל אם יש למשל ערב אחד בסוכות שאתן מזמינות את כולם אליכן לעל האש - אשמח לקבל גם הזמנה.או לחילופין ערב ספינג' בחנוכה. קמח מנופה עולה רק כמה שקלים יותר לא משו שאחיות שלי לא יכולות להרשות לעצמן ב"ה.

כמעט ואין סופרים שלא מוכרים בשר מהדרין. ויותר מזה - אני מוכנה להביא את שלי. העיקר לשבת יחד

אפשר גם להזמין פיצה מבחינתי, לא כזה משנה

לדעתי החסם הוא לא כסף אצלנו, אבל אני לא אפתור לאנשים אחרים את התסביכים שלהם מולי.

אני כן מרגישה נטל לפעמים בקטע הזה כי לא מוזמנת באמת. וגם כשאני הזמנתי לא הגיעו

🤷

בסוף יש גבול עד כמה ארדוף אחרי זה. ב"ה המשפחה של בעלי מהווה תחליף. זה לא אותו דבר אבל ב"ה זה יותר טוב מכלום והם משפחה מדהימה

אני לא לוקחת את זה קשה. זה מציק לי לפעמים אבל מתעסקת בחיים שלי, וגם לא רואה סיבה לפתוח את זה כי אני לא מזמינה את עצמי לאף מקום

לעצמי אומרת - אני ממשיכה להזמין כדי לשמור על הדלת פתוחה ושתהיה אפשרות גם אם לא מגיעים.

לא מזמינה את מי שמבקש שאקנה רק עוף בהכשר הזה והזה או ירקות כאלה וכאלה.

מי שלא מספיק כשר לו אצלי מוזמן להגיע עם האוכל או לא להגיע...

אני מאוד רגישה לנושא הזה ומאוד נפגעת כשהם מתחילים את בלאגן ההכשרים

המטרה היא להיפגש, לא לדרוך לך על האגו (מבחינתי כאילו כן,?)

יש לי את הקווים האדומים שלי ואני לא אומרת שזה לא נחשב כשר אלא שאני אוכלת רק כשרות x ומוכנה להביא איתי אם צריך

אבל במקרה שלי גם זה לא עזר😅

עלה לי בהזמנה - אז שיעלה

כל אחד ומה שחשוב לו

לאכול בחוץ

לבקש שימצאו מסעדה בהכשר שלהם

לעשות מפגש אחר לאו דווקא סביב אוכל

לבקש מהם להיות אחראיים על האוכל

אם היית אומרת שזה מטריח ואין לך כח להתעסקות עוד הייתי מבינה, אבל להיפגע? יש בעם ישראל מיליון כשרויות ומנהגים, ואין בהקפדה על כשרות מסויימת משהו אישי נגדך או מחשבה שאת לא בסדר. זה כמו שאני כספרדייה אפגע מאשכנזי שלא ירצה לאכול אוכל שלי בפסח..

כמו שאם מישהו שרגיש לגלוטן לא יעשה עניין ויבקש בנעימות,

ככה גם מי שמבקש כשרות ספציפית צריך להבין שהוא דורש התאמה ואין פה משהו שחייבים לו וזה יהיה נחמד אם יבקש בטאקט ויוכיח שהביחד חשוב לו בדיוק כמו לצד השני ולא יעשה פוזות.

זה לא כמו פסח, כי כשמתרגלים שנותנים לך משהו באופן קבוע, הנפש שלך כבר פחות מרכישה את הנתינה, זה כבר הופך לברור מאליו.

במיוחד אם זה צעירים ודור שני.

כלומר ילדים שגדלו על זה כברור מאליו לפעמים מרגישים כבחורים שזה ממש ברור מאליו והטון די מעצבן.

לא כי זה משנה אם לקנות את החבילה האדומה או השחורה, אם למישהו יש העדפה ספציפית אז בכיף. אבל שישקף את זה שבחרו לבוא לקראתו..

האמת אצלנו במשפחה נגיד היה קטע של להסתכל/ לדבר עם בנות

ובאמת הרגשתי שזה כבר לא מכבד אותנו ולא רוצה שהבנות שלי יגדלו באקלים כזה, אז כן דיברנו ושמנו גבול.

כשנפגשים אומרים שלום נימוסי ומתייחסים בכבוד לכולם. גם הבני דודים משני המינים.

ווואלה כשאומרים לי שלום יפה זה עושה לי חשק להקפיד על הצניעות יותר ממה שאני הולכת בד"כ, בשביל לכבד אותם.

ובאירועים שלנו אני סוגרת קייטרינגים רק בכשרות שלהם, גם אם יותר יקר.

אחותי מאוד מעריכה... נשמע שאצלכם הם עושים מזה בלאגן ולא מסתפקים במינימום, ולכן את רגישה לנושא.

1- כן, בטח שהייתי נעלבת. בעיקר אם יש רק 3 אחים והם יחד ואני בחוץ. אבל לא כל פעם חייבים להזמין את כולם.

2. כן. משפחה זה דבר שצריך להתאמץ עליו, זה לא בא בקלות, כל אחד עם השריטות שלו. צריך הרבה קלילות, לא לקחת כל דבר ללב, לזרום, לשחרר כספים ולא להתקמצן ואם להתחשבן, אני מאמינה שבסוף הכל חוזר בחזרה. יש לנו במשפחה מישהו שמקפיד על הכשרים ברמה מאוד גבוהה וזה מאוד מעיק כי אין בסביבה שלנו בכלל סופרים כאלה , אבל זה לא מונע מלהיפגש. מוצאים דרכים יצירתיות.

וזה קצת מבאס. אני מנחמת את יצמי שכנראה יודעים שאני לרוב לא אוכל להגיע. אבל הייתי שמחה שיזמינו. אולי לפעמים כן יסתדר?

אבל אני האחות שיותר מזמינה ובעלי האח שפחות מזמינים.

לגבי הזמנה - אני משתדלת לפחות מידי פעם לידע את האח שפחות משתתף. ברוב מוחלט של המקרים הוא לא מגיע. כשהוא מארגן משהו כולנו משתדלים להגיע.

כשאחים של בעלי נפגשים - בדרך כלל אנחנו שומעים על זה בדיעבד. יש דברים שהיינו שמחים להיות מוזמנים אליהם. אבל אנחנו לא נעלבים כי אנחנו יודעים שזה נובע מהשוני באופי ובזרימה.

יש מספיק מפגשים בשני הצדדים שכולם מוזמנים אליהם

הבדלי מנטליות, גילאים, סטטוס משפחתי ולקינוח גם כשרויות.

אז המפגשים די נדירים, וקורים אצל סבא וסבתא בעיקר, וכשאני רואה כמה נחמד לילדים יחד זה חבל לי שזה נדיר, מצד שני יודעת שאחים שלי יעשו הכל בשבילי וכנל אני בשבילם למרות שאנחנו חלוקים בכמה עקרונות מרכזיים, אני מעריכה את מסירות הנפש שלהם.

חושבת על הבנות שלי

איך אני מתאמצת על היחד שלהן והן רק בתחילת חייהן

איזה דיכאון אם הן יתרחקו

אם הן לא ירצה לקנות את ההכשר המועדף (כמשל) אחת לשנייה

אין לי מושג איך ההורים שלי עשו את זה - אבל אנחנו הרבה אחים יחסית, על כל הרצף הדתי והלא דתי, ובכל זאת נפגשים די הרבה ואוהבים ומכבדים זה את זה. (יש תאקלים, כן? אבל בסך הכללי אין כאסחים גמורים)

אנחנו אגב אלה עם ההכשרים המהודרים, וגם עם הרבה ילדים, אז יוצא שאנחנו פחות מגיעים למפגשים משפחתיים ספונטניים (בעיקר בגלל כמות הילדים ב"ה). אבל זה בסדר לנו...

ברור שמזמינים, אם מגיע, נהדר!! נצטופף בשמחה בשביל שהמפגש המורחב יצא לפועל,

אם לא יגיע, באסה אבל נשארנו באותה סיטואציה כמו שלא מזמינים.

הייתי מנסה למצוא הזדמנויות ביום חול למפגשים יזומים בסגנון שמתאים לו גם אם שני האחים האחרים פחות מתחברים.

האמת לא הבנתי את הדילמה, אם מדובר באח שלא מתנהג יפה ויש התנגשויות בגלל דברים שהוא עושה או אומר נניח משפיל, אז אוקי יש כאן דילמה, אבל אם זה נתונים אובייקטיביים אין פה שאלה לדעתי.

אני עדיין אזמין את כולם.

מי שבא ברוך הבא ובאהבה.

גם אם אני פחות בקשר איתו.

יש לי אח ואחות שאני בקשר מצוין והדוק איתם.

ואח אחד שבכלל לא.

ואם אני עושה משהו בבית- אז כולם מוזמנים.

(מלבד פעם אחת שזכור לי שהזמנתי רק את ההורים שלי. הרווקים באו איתם. ועוד אח אחד נשוי אבל שגר איתם בבית. 2 האחים הנשואים האחרים- לאחד אני קשורה לשני פחות- לא הוזמנו. פשוט כי הזמנתי רק את ההורים. זה שהגיעו איתם האחרים זה משהו אחר.

זה שקשור אלי הבין. זה שפחות קשור אלי נפגע. לא זוכרת איך פתרנו את זה).

ויותר מזה. בכללי כשאנחנו יוצאים לטיולים או משהו ובאלי איתנו עוד אנשים אני תמיד מזמינה את כולם.

גם כשאחותי ואני יצאנו לאיזו הופעה הזמנתי את גיסות שלי שיבואו. זה שבסוף לא באים זה שלהם🙃 אבל אני תמיד שמחה לשותפים ושותפות. בעיני אין כמו משפחה. גם אם פחות קרובה

יש לי במשפחה אח אחד שיחסית פרום יותר מכולם.

כן לפעמים זה לא נח ולא פשוט, לפעמים מרגיש הם מתנשאים עלינו וכו'.

ועדיין אני תמיד מתעקשת שצריך להזמין אותם כמה שיותר

ולהתחשב אם צריך במה שרגיש וחשוב להם.

משפחה זה לא הולך ברגל, צריך להתאמץ על הקשרים בין אחד לשני ככל שאפשר.

אם הייתי מרגישה שמדירים אותי לא הייתי יוזמת יותר מידי.

הבריאות הנפשית שלי יותר חשובה. ואם שוב ושוב הייתי נפגעת ומרגישה שלא רוצים אותי. אז לא.

לא אענה אחת אחת כדי לא להכביד על השרשור.

מעניין שהזווית המרכזית שעלתה כאן זה הבדלי כשרויות, את זה אני מכירה מהצד שלי במשפחה ובמיוחד וזה אכן מקשה קצת, אבל באמת מתייחסים לזה כאל קושי טכני וממש לא נמנעים ממפגשים בכלל זה.

מהצד של בעלי, אנחנו המשפחה שלא מזמינים, ואף שהתרגלתי, ואף שאכן יש סיבות אובייקטיביות (הילדים שלהם ממש צמודים והם חבורה כזו, הילדים שלנו צעירים ולא משתלבים, ויש עוד), זה עדיין קצת מעליב שבעלי כותב לאחים לברר איפה אבא שלהם יהיה בחג ומי יזמין אותו, ומגלה שהם שוב חוגגים יחד. בעקרון, גם אם היו מזמינים לא היינו באים ליומיים שלמים. אבל לא יודעת מה אכפת להם להזמין. האם חוששים שנבוא או שדווקא בגלל שהרבה פעמים אנחנו לא באים אז לא מזמינים. כשאנחנו מזמינים אנחנו כן מזמינים את כולם ואומרים שיהיה צפוף... יש אח שמניחים מראש שלא יגיע והוא באמת לא מגיע... אבל מזמינים.

כל פעם נראה לי שהתרגלתי וכל פעם מגלה שנעלבתי מחדש.

במיוחד שזה משהו שחוזר על עצמו..

אבל בסוף להזמין ליומיים חג זה מאוד מאתגר, דורש, וצריך גם מספיק מקום לשינה וכו'

זה שונה לדעתי ממפגש משפחתי או סתם יציאה יחד בחופש.

אצלנו זה פחות אחים, זה יותר הורים שבוחרים להזמין הרבה אחים מסוימים ולא אותנו למשל.

אומנם הם יותר קרובים וקלים לאירוח (יש אצלנו כמה אלרגיות) עדיין זה מבאס ופוגע כשכולם נפגשים בחגים ואנחנו אולי מתישהו נפגוש אותם.

חושבת שאם זה לא היה מצד ההורים, אלא מצד האחים, הייתי פחות נפגעת, בפרט אם יש להם משהו משותף שלי אין איתם (כמו רמת דת כלשהי, גילאי ילדים זהים, נגיד אם הם היו נוסעים לבריכה מעורבת ואני כדתיה לא אגיע זה ברור, לא אפגע אם לא הזמינו אותי. או שאם הם יצאו לפעילות שווה במוזיאון ולי אין ילדים בגיל שזה מעניין אותם- לא הייתי נפגעת.

אוהבת את האחיות שלי, באמת אבל לשתיהן יש מעט ילדים באותם גילאים והן פחות עמוסות ממני...

בהחלט מבאס אותי לא פעם לראות אותן רק הן נפגשות או יותר מבאס שהן נפגשות ביחד עם ההורים שלי וכמובן כולם יוצאים ביחד לבית קפה או מפגש כיף אחר.

אני כבר לא נעלבת, עברתי את השלב יודעת שאוהבים אותי למרות שלא מזמינים ועדיין יש לי צביטה בלב

אם הוא מעצמו לא ירצה להגיע, זה משהו אחר אבל לפחות לנסות.

לדעתי גם לנסות להתגמש כדי שכן יתאים לכולם עד כמה שאפשר...