מה עם קצת לשחרר? למשל מוצץ . אני מבטיחה לך שבתקופת השירות הלאומי/צבא היא לא תיקח מוצץ . למה רק כשהולכים לישון? אולי יש לה עדיין צורך כמו תינוקות לחוש דרך הפה ? אולי לוותר על החוק הזה? 

נצל"ש :הילדה שלי בת 4 ושמתי לב , שיש לה עדיין צורך למצוץ , לחוש דברים בפה. זה זעזע אותי , למשל כשהיא "טעמה" כמו תינוק את המעקה  בתחנת הרכבת למשל , וצעקתי וצרחתי ואז הבנתי , שהפחדתי אותה . אפשר להגיד , להדריך , אבל תגובה היסטרית לפעמים סתם פוגעת . 

ובחזרה אלייך-אולי קצת לשחרר? נשמע שקשה לה . גבולות זה דבר מצויין , אבל גם לגבולות צריך גבולות. 

וגילוי נאות מביך מאד : אם אני לא טועה היה לי מוצץ כמעט עד גיל חמש . 

אצלי להפך - ברגע שגמלתי ממוצץ עבר לאצבע.

יש אלף תרחישים אפשריים.

אבל היום מגלה שלפעמים עדיף יותר ברכות. לבדוק מה באמת עקרוני, ולהישאר רק עם זה. נגיד, מאוד יכול להיות שילדה בת שלש תרצה צבע קערה מסוים ואז תשנה את דעתה. אפשר אולי לשאול את האח אם הוא מוכן לוותר. בטוח לא צריך להתרגש, ככה הרבה ילדים מגיבים כשהם לא מקבלים משהו שהם רוצים. 

בתוך התקף הזעם, אני חושבת שכן הייתי לוקחת לחדר, ואם היא מעיפה דברים בתוך החדר - זה הדברים שלה. אחר כך כשהיא מבואסת שהכל מבולגן וזרוק אפשר לשקף לה שזה באמת לא נעים להיות בחדר כזה, ולהציע עזרה להרים. 

אין מה לכעוס או לזלזל בהתנהגות שלה - היא ילדה בת שלש! (וזה הגיל הכי הכי קשה....). תחשבי כאילו שהיא בת שנתיים. אני זוכרת גם את עצמי בקטע הזה - כשהילדים שלי היו בני שנתיים לא ציפיתי לשליטה בהתנהגות, ופתאום כשהם נהיו בני שלש הרגשתי שהם אמורים להיות "גדולים", אבל הם לא. הם ממש ממש קטנים. ירד לי האסימון רק כשהתחלתי לעבוד בגני ילדים וראיתי שכל בני השלש הם כאלה. תחזרי לכל השיטות של גיל שנתיים - הומור, החלפת נושא, חיבוקים וכו'. 

גם ילדים שלי - לא כולם - עשו את זה

ובדרך כלל רק מולי או מול בעלי, ממש לא מול אנשים זרים

לאט לאט זה יעבור

מה שחשוב זה איכשהו להישאר רגועים ולא להתעצבן וגם לא להילחץ

אם היא ממש מגזימה והורסת דברים אז אפשר לתפוס אותה ולחבק עד שתפסיק ותירגע

רק לגבי החשש מול הגננת- את בטוחה שהיא עושה את זה שם?

אצלי, גיליתי שזה מיוחד בשבילי, בגן היא מבינה שזה לא מתאים ולא עושה זאת.

בבית- היא מקוה להשיג ככה את רצונה.

המללתי לה את העניין

(לדוגמא: אני מבינה שאת בוכה כי את רוצה את הקערה הירוקה. עכשיו כבר שמתי את האוכל בקערה האדומה ולא מלכלכים עוד קערה.הבכי לא נעים לנו, אפשר לדבר יפה ולהסביר. פעם הבאה תגידי לי מראש את צבע הקערה וכן הלאה...)

ועם הרבה סבלנות, בסוף זה עובר...

אני מציעה משהו, ואני יודעת היטב (מניסיון, אלא מה...) שהוא קשה כקריעת ים סוף - לנסות להשלים עם העובדה שאנחנו לא יכולים לתכנן את הילדים שלנו.

הנה, עשית כל מה שנכון בעינייך כדי שהילדה לא תצא 'מפונקת'. הקפדת על כל כללי הגבולות כהלכה, ובפועל - אח, פתאום היא נראית ונשמעת כמו אותו מודל של 'ילד מפונק' שהיה לך בראש, נכון?

אז זו לא את, ולא קשור אלייך, זו היא, זה האופי שלה, או השלב שהיא נמצאת כרגע, א הבחירות שלה, או כל דבר אחר שאין לך שליטה עליו.

עכשיו השאלה היא איך לעזור לה ולך להתמודד עם הקושי.

אני חושבת שכשהיא נתונה בהתפרצות כזאת, מה שיכול אולי הכי לעזור הוא לנסות להתנתק לדקה או שתיים מעצמך, מהתפיסות והזיכרונות והרצונות והמחשבות שלך, להניח את כל אלה בצד שיחכו לך טיפונת - ולהעמיד פנים, כלפי עצמך, שאת היא. להיכנס לנעליים שלה. לחשוב את המחשבות שמין הסתם עוברות לה בראש ברגע הזה, לרצות את מה שהיא משתוקקת אליו כרגע, להיאחז בתקוות שהיא נאחזת בהן --- פשוט לחוש אותה מבפנים. זה קשה, אבל כשעושים כך הרבה פעמים באה ההשראה מה יהיה הדבר הנכון לעשות, איזו תגובה תיתן לה מענה הכי טוב, ותמוסס את הקושי.

אחרי הדקה הזאת את יכולה לחזור לנעליים שלך, שוב להיות האמא הסמכותית שפועלת מתוך עוצמה פנימית, כי יש לך ביטחון אמיתי במה שנכון להגיד ולעשות כרגע.

מה דעתך?

אני כל הזמן לומדת ממך.

ינוסה אצלנו בבית בע"ה....

עם הגדולים, עבדנו עם שיטות ידועות- גבולות, פעולה=תגובה ועוד כהנה שטויות של הורים צעירים עם שיטות מערביות. 
נסיון עם בתי הצעירה- בנוסף לשחרור שתירה אותו יפה 'בהתהוות', היא קיבלה טיפול הומאופטי. נתנו לה טיפות שרקחה עבורינו הומאופטית
תרופה המתאימה למזג הכולל של הילדה ובכל פעם שהיה משהו- וירוס, התפרצות זעם, דלקת אוזניים - כמה שזה נשמע מוזר
זה עבד והבעיה התפוגגה במהירות. 


 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....