למנהלים - נא לא לפרסם בעמוד הראשי של האתר... תודה על הרגישות...
היי, כותבת מאנונימי כי לא רוצה להחשף יותר מדי... וכותבת כאן ולא ב''הורות'' כי כאן הכי מרגיש לי בנוח. מקווה שזה בסדר. אז ככה לפני 6 שנים חליתי בדיכאון קשה מאד, למשך שנתיים. עם כל המשתמע מכך. אני חשבתי שלעולם לא אקום מזה. היינו נשואים טריים וכמעט כמעט כמעט התגרשנו עד שבנס הצלחתי להתרומם ולהבריא. גם אחרי שהרגשתי יותר טוב, חיכינו עם ההריון כדי לודא שאני מספיק יציבה. ואז ב''ה הגיע הילד הראשון והמהמם שלנו. ולפני כמה חודשים (עוד מעט שנה) הגיעה גם אחותו המתוקה. ומה איתנו ההורים ? רוב הזמן נשואים באושר. פה ושם יש לי ירידות אבל הן כל הזמן פחות תדירות, פחות עוצמתיות ויותר בשליטה ובסך הכל אנחנו מתקדמים מעולה. אני מרגישה שההורות היא התרופה הטובה שנטלתי אי פעם (ונטלתי תרופות...). בדרך כלל אני מרגישה אמא מצויינת, אוהבת, מעודדת ושמה גבולות כשצריך. בדרך כלל זה אפקטיבי ונעשה בצורה אנושית ומכבדת מאד.
בשנה האחרונה הילד הגדול הפך להרבה יותר אלים והרבה פחות נעים. עדיין שום דבר חריג, משהו אופייני לילד בגילו. בגן הוא אף פעם לא מרביץ אבל בבית הוא עושה את זה המון. עד עכשיו התמודדתי עם זה טוב מאד. אבל לאחרונה, מאז ראש השנה פחות או יותר, משהו בי קורס ואני כבר לא סובלת אותו. בימים האחרונים כל הזמן הרגשתי שאני שונאת אותו (!!!) ובנס הצלחתי לא לתת לו סתירה או לזרוק אותו על הרצפה בכל כוחותיי (!!!). במקום זה שמתי אותו מלא בחדר שלו, כדי להגן על שנינו מתגובה גרועה ממני. מה שכן, צעקתי עליו (מה שאני א-ף פ-ע-ם לא עושה), כששמתי אותו בחדר זה היה בצורה די אלימה והבוקר בכלל לא הייתי מסוגלת לדבר איתו. הוא כמובן שם לב וביקש שאענה לו. פשוט לא יכולתי. שלחתי אותו לגן עם ארוחת הבוקר שלו בתיק במקום שהוא יאכל אותה בבית, כפי שעושים בדרך כלל. לא יכולתי לסבול אותו יותר. רתחתי נגדו ורעדתי לנוכח חוסר השליטה שלי.
עוד כמה נתונים : כשהייתי חולה, הייתי בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. בשלוש השנים האחרונות, אני כמעט ולא נזקקתי לטיפול ונפגשתי עם הפסיכולוגית אולי פעם אחת או פעמיים. חזרתי אל הפסיכולוגית שלי היום. כלומר שאני מטפלת בזה. אני גם רוצה לציין שעברה עלי ילדות לא פשוטה עם אמא קשה שהיתה מרימה עלי יד מלא (סתירות על הלחי בעיקר אבל גם צביטות ועוד כמה דברים) ומדברת בצורה מאד לא מכבדת (איומים, אמירות פוגעניות...). בינתיים ב''ה הצלחתי להיות עם הילדים שלי ההיפך ממה שהיא היתה כלפי אבל פתאום אני מרגישה שהכל מתפוצץ לי בפרצוף. משהו שאומר לי ''חשבת שאת אמא מעולה, הא ? כל זה היה אשליה. את בקושי יכולה לטפל בתינוק / פעוט קטן. אבל ברגע שהוא קצת גדל וקצת מראה עצמאות, את כמו כולן ! ואפילו יותר גרוע מזה ! את אלימה ומסוכנת.'' אם אתן שואלות איפה בעלי בכל זה, אז הוא מאד נוכח באופן כללי (יוצא מאד מוקדם לעבודה על מנת להיות בחזרה הביתה ב-5:30 כל יום), הוא שותף ב-100% בגידול הילדים שלנו ובימים האחרונים הוא פשוט מציל את המשפחה. (גם אתמול ביום כיפור הוא טיפל מלא בגדול כי אני קרסתי לגבמרי). כמובן שזה לא רצוי ולא בריא שהוא ימשיך להיות גלגל ההצלה שלנו ככה. זה מה שהיה בתקופה שבה הייתי חולה (אמנם באופן שונה) וזה ממש לא הטיב לנו...
אני מכירה כל-כך מקרוב את הנזקים העצומים שהורה יכול לעשות לילד שלו שזה משתק אותי לראות את עצמי ככה. אני מרגישה כמו בכל התאורים האלה של ילדים מוכים שהופכים להיות הורים מכים. בתור ילדה, אמא שלי אף פעם לא הגיעה לתאורים ממש נוראיים של הורים מכים כמו שרואים בעיתונות אבל מה שהיא כן עשתה לי בכל זאת השאיר לי צלקת כואבת.
בבקשה אל תכתבו לי דברים כמו ''לכי לטיפול'' כי אני כבר מטפלת בזה. אני צריכה מאד לחזור לביטחון העצמי שלי שאני מסוגלת להיות אמא נהדרת, כמו שהייתי בשלוש השנים האחרונות. אני צריכה הרבה חיזוקים. ואם יש בינינו משהי שעברה דברים דומים ומצליחה בהורות שלה, אל אף משברים נקודתיים כאלה, זה נראה לי הכי יעזור לי ויחזק אותי. אם יש אמאות שעברו גבולות יותר אלימים ממני, בבקשה אל תגיבו, זה רק יפחיד אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!
תודה רבה מראש על עזרתכן ותמיכתן.
