זה שאת שמה לב בעצמך שאת מתחילה להידמות להם..
מסתבר שאני טיפוס ממש לא מוגדר.. כ"כ הרבה דברים ביחד..
קצת מזה,וקצת מההוא......
![]()
|תוהה לעצמו|
דווקא זה נחמד.. ![]()
זה שאת שמה לב בעצמך שאת מתחילה להידמות להם..
מסתבר שאני טיפוס ממש לא מוגדר.. כ"כ הרבה דברים ביחד..
קצת מזה,וקצת מההוא......
![]()
|תוהה לעצמו|
דווקא זה נחמד.. ![]()
*בננית*בעצם, נראה לי שרוב האנשים הם כאלה שיש בהם צדדים שונים ואפילו מנוגדים למראה ![]()
הכי כיף לקחת מכולם.
ולא המצאתי את זה על עצמי,מלא אומרים לי את זה בזמן האחרון.. ![]()
אני שמחה כשאומרים לי שקשה לקטלג אותי.
זה הרבה יותר משוחרר בעיניי, אבל רק כשזה בא ממקום אמיתי וכן עם עצמך.
או מספקנות. לפעמים כשקשה להכריע אז אומרים שלוקחים מכולם. אני נוטה לעשות את זה..
כפי שאמרתי, אם זה מגיע מתוך כנות, זה מבורך.
אבל בהחלט צריך להיזהר, כי קל מאוד לאבד את עצמך ולהיגרר מתוך רפיון.
לגבי השאלה איך לא נגררים לתוך רפיון מתוך מגוון הדעות המשוגע, והלחץ החברתי, אני עוד תוהה. יש לי תשובה אבל היא עוד לא התיישבה על הלב.
יוצא שמקבלים כל מיני דברים מהם..
לטוב או לרע..
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)