אז יצאנו משער יפו, דגלים, שירים. כואבים, וגאים.
עם ישראל חי.
אנחנו לא הרבה בני נוער, אבל כל הרחוב שם לב,
הולכים באמצע הכביש עד לתחנה מרכזית, צפירות, מחיאות כפיים.
כן, אנחנו נוער העיר העתיקה. אנחנו הולכים להלוויה של אבא של חניכים,
לבעל של המחנכת, לרב של התלמוד תורה. להלוויה של הרב נחמיה לביא.
גוש אחד, שרים בקול, מוחאים כפיים.
ואז התקרבנו להר המנוחות, השתתקנו, לא מעכלים.
מספידים אותו, הוא מת. אני לא יכולה כבר לעמוד על הרגליים,
כולנו בוכות, כאובות, מביטות אחת בשניה.
המוות אצלנו גם, בא לבקר בחג.
כ"כ קרוב, הלכנו במקום הזה עשרות אלפי פעמים,
היינו בבית של נטע ונחמיה, אכלנו עוגות וצחקנו בלי סוף, מעירים את אחרוני השכנים.
והארץ שאנחנו הולכים עליה ספוגה בדם.
והרב איננו.
ונטע, בעיניים גדולות, זקופה ואצילית.
וכל הילדים, מביטים, לא מעכלים.
ה' יקום דמו.
ברוך דיין האמת
עכשיו זה יתפרסם תחת
יש לו שני בנים מנשה ואפריים