ככה אני חושבת.

לסלוח זאת תמיד הבחירה המועדפת.

 

לסלוח זו לא השפלה, בכלל בכלל.

(כמובן לא, למי שאומר אפגע בו משום שאני יודע שיסלח לי ואוכל לפגוע שוב)

אבל כן לסלוח, בכל הזדמנות אחרת.

למה?

מכל סיבה אפשרית.

כי זו מצווה. ואהבת לרעך כמוך. הוי דן את כל האדם לכף זכות.

כי הרי רובנו לא באמת רוצים לפגוע,

ואם טועים וקורה משהו, זה מכאיב לפוגע לפעמים אפילו יותר מלנפגע.

וכי לסלוח זה כל כך כיף! טהור! זה מחטא את הכאב. זה נעים. 

סליחה של אמונה ברצון הטוב של השני, כמו שאומר רבי נחמן-

אמנם בהקשר אחר- "עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו"-

כשמסתכלים על המקום הטוב באדם שמולך, כשמאמינים שהוא רק רוצה לעשות טוב,

כשרואים בו את החיוביות, היחס שלו אליך באמת הופך לכזה.

אני חושבת שזה סוד האנשים שלעולם אינם בודדים, "כמים פנים לפנים, כן לב האדם לאדם".

נמנמ. חפרתי יותר מדי?

בס"ד

יש לי נטיה לסלוח בקלות מידי
לפעמים בלי לאפשר לעצמי כעס
אני לא בטוחה שנכון לי ספציפית להיות סלחנית
לא כי אם אסלח יתרגלו לפגוע בי
אלא כי אני צריכה לחנך את עצמי שיש לי ערך ואסור לאנשים לפגוע בי

מה שלומך?

|מהרהר|

השאלה אם הדרך לחנך את עצמך להאמין שיש לך ערך עוברת דרך שינוי הנטייה היפה הזאת, לסלוח,

כי גם אם זה אמור לחנך אותך למשהו נכון,

זה: א. גורם לרגשות קשים להישאר בלב. ורגשות קשים הם לעולם לא מתכון לדברים טובים

ו- ב. עלול לגרום לבדידות. וכשבודדים תחושת הערך העצמי לרוב מתגמדת.

לא בטוחה שאני צודקת, זאת רק השערה.

ושלומי? אני מטולטלת ועייפה, ושום דבר לא מצליח להרדים אותי.

בס"ד

 

אני קצת משקרת לעצמי ולעולם

כי לא הצלחתי ממש לכעוס

סלחתי מראש

אני רק עושה את עצמי עוד כועסת כי אולי זה יעזור לי להאמין בזה

 

פף

אוף ילדה

לכי למיטה

אבל מלא זמן הייתי במיטה.

מבדידות זה לא ממש רצוי
עדיף להיות בודד ולסלוח ממקום של אמת

אשכרה.