נראה לי שעדיף להתחיל עם סיר. להביא אחת מהבובות האלה שעושות "פיפי", להושיב את הבובה על הסיר, בהתחלה עם חיתול, ולתת כל פעם לבובה פרס קטן. לא להציע לו בכלל שישב, ותראי מה התגובה. אם הוא מחליט לבד לשבת (גם אם הוא עם טיטול), מחיאות כפיים סוערות, נשיקות, פרס קטן. אם הוא לא מחליט, תתמידי. נראה לי שאחרי כמה ימים, אם את מחליטה בתוך עצמך שאת לגמרי אדישה לאם הוא הולך או לא, הוא בסוף ינסה. אחרי כמה פעמים, להוריד לבובה את הטיטול, ולהושיב אותה ורק אז לתת לה פרס, ולהסביר גם לו שבשביל פרס הוא צריך להוריד את החיתול ולשבת על הסיר. יום יומיים ככה, ואז לתת לבובה לעשות פיפי לתוך הסיר, פרס וכו'. האדישות שלך (אני מתכוונת כמובן לא להרגיש לחץ של "רק אני לא מצליחה, רק הוא לא מצליח") מאוד חשובה כאן. תאמיני לי, בגיל שמונה עשרה הוא יילך לשירותים.

הישבנון יכול להיות מאוד מפחיד, אין להם על מה לשים את הרגליים, ומרגישים שהולכים ליפול. סיר מרגיש בטוח. אני לא התחלתי עם ישבנון עד שהם עשו בסיר, וגם אז קניתי אחד קטן שמתלבש על האסלה בלי סולם, ונתתי להם שרפרף. זה הרגיש לי יותר יציב, פחות מתנדנד, ויותר קל לעלות על שרפרף ולהסתובב מאשר לעלות על הסולם הזה.  

מרכיבים את הישבנון בכיוון ההפוך- כלומר שהפנים פונות למכסה האסלה

על המכסה מדביקים הרבה מדבקות מיוחדות ושמחות

מושיבים אותו בפעם הראשונה גם אם אין לו, רק כדי לראות את המדבקות.

בפעמים הבאות מבטיחים לו שהוספת מדבקה חדשה שעוד לו ראה.

בהצלחה, זה עובר (-:

א. את לא ה"אמא היחידה שלא מצליחה לגמול" . יש לי שכנה עם שלושה ילדים . הבת בת שנתיים לא גמולה , את הבכור היא גמלה בגיל מאוחר מאד . את האמצעי אני זוכרת בן שלוש עם חיתול. 

ב. לספר את סיפורי השרותים למיניהם : סיר הסירים -נחמד ,אבל לא היחיד. יש עוד . לבחור משהו לא מאיים לא מגעיל. מישהו קנה לילדה שלי ספר בשם סירכבת. לדעתי בזמנו היא לא ממש הבינה מה העניין , אבל התמונת היו חמודות והמסר היה שזה נפלא ונהדר. אני דווקא לא בעניין של פרסים , אבל כל אחד ומה שעובד לו . 

ג. לקנות סיר , להושיב (רצוי בבוקר , או אחרי ארוחת הצהרים ) ולספר סיפור . יצא משהו -יופי. לא יצא -גם יופי . עצם זה שהוא ישב , זה נהדר . להשתדל בשעה קבועה ביום , בלי ציפיות מעבר לזה שהוא יתרגל לשבת על הסיר .

ד. אחרי כמה ימים כאלו - שהוא ישב על הסיר בנחת , וזה הפך לחוויה נעימה בסך הכל -או אז  , לקנות המון תחתונים , ולחכות לשבוע , איך לומר בעדינות..מסריח משהו . בהתחלה יהיו הרבה פיספוסים . לקבל אותם בשוויון נפש . אח"כ זה מסתדר , אבל זה יכול לקחת גם שבועיים. 

יש ביו טיוב משהו בשם האסלה הקסומה -לא קניתי את הקלטת , הפרומו הספיק לי .

ואל תבכי . את אמא מצויינת . רק סבלנות (קודם כל לעצמך -זה הילד הראשון - את לומדת . לומדים מטעויות)

זה באמת לא קל עד שאת בעצמך קולטת איך זה אמור לעבוד.

בנוסף למה שכבר כתבו לך, נראה לי שיכול להקל עלייך מאד אם תיעזרי במחשבה: "זה לא שלי, זה שלו".

את לא צריכה לעשות כאן כלום, בעצם, רק לאפשר לו לעבור תהליך. העבודה שלך היא בעיקר ההרפיה. את לא צריכה לקחת אותו ולא להרים אותו ולא להלחץ בשבילו. הוא זה שאמור לעשות הכל. את רק מלווה אותו ונותנת לו תנאים מתאימים. וגם ההצלחה (או אי ההצלחה) היא לא שלך. הכל עניין שלו.

אם תצליחי לעבור ככה את התהליך - זה יהיה רווח כפול. גם לך באמת יהיה קל הרבה יותר, וגם זה יוסיף הרבה רוגע לשניכם וזה חשוב מאד לנפש של הילד (כדי לא ליצור אצלו משקעים בעניין הזה).

כתבתי בקיצור אז אם מעניין אותך אשמח להרחיב - מוזמנת לשאול.

הרבה הצלחה!!!

מה לא מובן או לא מספיק ברור כדי שעליו ארחיב. הכי טוב שתשאלי אותי שאלות וזה ימקד אותי.

מהתיאור שלך זה נשמע שאיך שאת תופסת את זה זה שיש לך פרוייקט לגמול אותו, ואת אמורה להצליח בו.

אבל בעצם הילד הוא זה שאמור להגמל. האחריות לא עלייך! לך יש תפקיד ללוות אותו, להדריך אותו (למשל איך מורידים תחתונים, איך יושבים על סיר/ישבנון וכו'), להיות איתו, וגם לנקות...  אבל הכיווץ והמאמץ שנדמה שאת לוקחת על עצמך הם מיותרים. את אמורה להשאר נינוחה לגמרי. את לא אמורה להצליח בכלום. הוא זה שאמור ללמוד כאן משהו ואת רק עוזרת ומאפשרת.

מאחורי מה שאני מתארת נמצא הרבה אמון בילד. גמילה היא לא "להמציא את הגלגל" וליצור יש מאין. בילד יש את היכולת להיות גמול. לא צריך להתאמץ כדי ליצור את זה. אלא רק להאמין בו ולהפתח ליכולת שלו ללמוד.

כמובן שאני לא מתכוונת לומר שאין לך מה לעשות בפועל. יש מה לעשות אבל חשוב שהעשיה תהיה מהמקום הנינוח והבטוח ולא מתוך לחץ-לקדם-אותו-כי-רק-ככה-זה-יקרה.

וטכנית- קצת תיקון למה שהבנת ממה שכתבו לך:

יש שלושה שלבים (בסדר הזה) בלימוד הגמילה:

1. הילד מזהה אחרי שהוא הרטיב

2. הילד מזהה תוך כדי שהוא מרטיב

3. הילד שם לב לפני שהוא מרטיב

ובשביל זה כן נכון לתת לו להסתובב עם תחתונים גם אם עוד לא למד מה עושים. כך הוא מתחיל את השלבים הראשונים של הלימוד כשהוא מפספס.

בכל שלב את יכולה להסביר לו מה קורה לו ולעזור לו להגדיר דברים בשם, ולהראות לו ברוגע איך אפשר לעשות בתוך הסיר/ישבנון. ולהשאיר את זה באחריות שלו. הוא מספיק רוצה את זה בעצמו. תראי איך יתמלא שמחה כשיצליח.

זה מובן שקשה לך לראות שזה יקרה כי עוד לא חווית את זה, אבל הוא ירגיש בעצמו וילך. גם אם בהתחלה יפספס.

לילדים יש לפעמים פחדים מהאסלה. אז אולי סיר יכול להיות ידידותי יותר. ואפשר לא לחשוש שלא ירצה לשבת על סיר אם תבואי בגישה הפוכה. הוא לא צריך "לשמוע בקולך" כדי לשבת על הסיר. אלא את "מוכנה להרשות לו לשבת על הסיר הכיפי הזה..."

בעיני ההרפיה הנפשית הזו חשובה לא רק לגמילה אלא לעוד הרבה הרבה מצבים בחינוך ילדים.

מוזמנת לשאול עוד אם יש צורך.

בהצלחה!!!

הבן שלי נגמל בגיל שלוש!!!!

המליצו לא לעשות לעשות כלום בנדון ולחכות שזה יבוא ממנו ומהאווירה שיעשו בגן....וזה מה שהיה!!

בגיל 3 הילד פשוט הודיע שהוא לא צריך יותר טיטול וזהו.....מאותו הרגע לא היו פספסוים בכלל...כאילו נולד עם תחתונים...

ולכן, המלצתי היא להרפות...חכי בסבלנות...בצבא הוא כבר יהיה בטוח עם תחתונים..

אל תעשי מהעניין לחץ..

רק לספר לך שאני בדיוק באותו מצב!

הבת שלי בת 2.5 יודעת לספר לי בדיוק שהיא הולכת לעשות בטיטול עכשיו, היא יודעת לזהות את הצרכים שלה, אבל מפחדת פחד מוות משירותים או מישבנון.

קניתי לה סיר והיא אכן עשתה בו פעמיים שלוש אבל היא לא רוצה שאשים לה תחתונים וממש מבקשת בבכי שהיא רוצה טיטול!

החלטתי בנתיים לעזוב את הנושא ולא להזכיר בכלל את עניין הגמילה, ולנסות שוב בעוד חודשיים- שלושה, אולי היא תהיה יותר בשלה.

בכל מקרה יש לנו הרבה זמן עד גן עיריה.

בכל מקרה- זה ממש לא קשור אליך ולאיזה אמא את... אצלי זו הילדה השלישית ובפעמיים בקודמות הגמילה הלכה בקלות ובמהירות! זה תלוי בילד, לא בנו.

את לא האמא היחידה שלא מצליחה לגמול..!!

כל הבנים שלי נגמלו בסביבות גיל 3 (והראשון היה גמול באמת רק אחרי גיל 3.. כמה חודשים אח"כ..)

אצלי הגדול היה עושה הרבה בחוץ. גרנו בבית קרקע, הוא היה יוצא החוצה ומשקה את הפרחים. ככה הוא נגמל.

אני לא זוכרת מה עוד עזר..אבל הכי חשוב לא להיות בלחץ, למרות כל השכנות המעצבנות שהילדים שלהם כבר נגמלו בגיל שנתיים.(כן, כן.. גם אני בגיל שנה ו3/4 הייתי גמולה. יופי לי ולאמא שלי. הילדים שלי לא כאלה, ותפסיקו לעצבן )

ואומרים שזה יותר קל לילדים כשהם נגמלים בחבורה. הוא איתך בבית או במסגרת? אם הוא בגן או משהו כזה- כדאי לעשות את זה בשיתוף פעולה עם הגננת/מטפלת ושהיא תעשה את זה לכמה ילדים יחד.

את הבן הכמעט הכי קטן שלנו גמלנו ממש סמוך ללידה, נראה לי שאפילו אחרי הלידה. והיא היה בן קצת יותר משלוש. (עודדנו לפני כן ללכת לשרותים, אבל לא הכרחנו. והתמודדנו עם הטיטול והריח.) והיו לי שכנות שהביעו את תדהמתן על העניין- למה אני מחכה (למה - ל' גם בצירה וגם בקמץ ) אבל הרגשתי שלילד זה טוב, ואנחנו מתמודדים עם זה. וככה הוא נגמל עם החברים מהגן, ותוך שבוע היה גמול ומאושר.

(טוב, לא זוכרת אם באמת מאושר.. עם הגדולים אני זוכרת שהיה לו קצת קשה, ותמיד הרגשתי שהוא נשמע כמו אשה בלידה כשהיה בשרותים. ואני הרגשתי שאני מיילדת אותו. עשה לי "דה-זה וו" ללידה שהיתה כמה שבועות קודם )

הרבה הצלחה!!

ושיהיה בנחת ובשמחה!

דפנה.

ב"ה את רוב ילדי גמלתי עם קשיים...  

הם חוששים, נגעלים, נבהלים ממה שיוצא ועוד כל מיני סיבות.

אפילו אלו שרצו מעצמם להיגמל חווינו איתם קשיים.

הכי חשוב זה לא להיכנס ללחץ ולהאשמות עצמיות.

יש לי בן שנגמל בגיל 3 - כי פחד ממה שיוצא לו מהטוסיק,  בגיל 2.5 הוא ממש ביקש להיגמל, אבל אחרי נסיון של כמה ימים החזרנו לו את הטיטול בנחת ובגיל 3 הוא פשוט נגמל בבת אחת. יום ולילה.

יש לי בן שנגמל בגיל 3.5. חשש לשבת בסיר. למרות שהתבייש מאוד מהסביבה הוא ביקש כל פעם טיטול כשהיו לו צרכים גדולים. טיפול של מח-אחד העלים את הבעיה. 

חשוב לציין שאת הטיפול הרגשי עשינו לו רק בגלל שהוא  התבייש מהמצב והיה מתוסכל. אם אני הייתי מתוסכלת - הטיפול לא היה עוזר...

בקיצור: טיפ מעשי: תרפי. תניחי לעניין. פעם אמרה לי מנחת הורים: הוא הרי לא ילך עם טיטול בחופה שלו, נכון?

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....