נראה לי שעדיף להתחיל עם סיר. להביא אחת מהבובות האלה שעושות "פיפי", להושיב את הבובה על הסיר, בהתחלה עם חיתול, ולתת כל פעם לבובה פרס קטן. לא להציע לו בכלל שישב, ותראי מה התגובה. אם הוא מחליט לבד לשבת (גם אם הוא עם טיטול), מחיאות כפיים סוערות, נשיקות, פרס קטן. אם הוא לא מחליט, תתמידי. נראה לי שאחרי כמה ימים, אם את מחליטה בתוך עצמך שאת לגמרי אדישה לאם הוא הולך או לא, הוא בסוף ינסה. אחרי כמה פעמים, להוריד לבובה את הטיטול, ולהושיב אותה ורק אז לתת לה פרס, ולהסביר גם לו שבשביל פרס הוא צריך להוריד את החיתול ולשבת על הסיר. יום יומיים ככה, ואז לתת לבובה לעשות פיפי לתוך הסיר, פרס וכו'. האדישות שלך (אני מתכוונת כמובן לא להרגיש לחץ של "רק אני לא מצליחה, רק הוא לא מצליח") מאוד חשובה כאן. תאמיני לי, בגיל שמונה עשרה הוא יילך לשירותים.

הישבנון יכול להיות מאוד מפחיד, אין להם על מה לשים את הרגליים, ומרגישים שהולכים ליפול. סיר מרגיש בטוח. אני לא התחלתי עם ישבנון עד שהם עשו בסיר, וגם אז קניתי אחד קטן שמתלבש על האסלה בלי סולם, ונתתי להם שרפרף. זה הרגיש לי יותר יציב, פחות מתנדנד, ויותר קל לעלות על שרפרף ולהסתובב מאשר לעלות על הסולם הזה.  

מרכיבים את הישבנון בכיוון ההפוך- כלומר שהפנים פונות למכסה האסלה

על המכסה מדביקים הרבה מדבקות מיוחדות ושמחות

מושיבים אותו בפעם הראשונה גם אם אין לו, רק כדי לראות את המדבקות.

בפעמים הבאות מבטיחים לו שהוספת מדבקה חדשה שעוד לו ראה.

בהצלחה, זה עובר (-:

א. את לא ה"אמא היחידה שלא מצליחה לגמול" . יש לי שכנה עם שלושה ילדים . הבת בת שנתיים לא גמולה , את הבכור היא גמלה בגיל מאוחר מאד . את האמצעי אני זוכרת בן שלוש עם חיתול. 

ב. לספר את סיפורי השרותים למיניהם : סיר הסירים -נחמד ,אבל לא היחיד. יש עוד . לבחור משהו לא מאיים לא מגעיל. מישהו קנה לילדה שלי ספר בשם סירכבת. לדעתי בזמנו היא לא ממש הבינה מה העניין , אבל התמונת היו חמודות והמסר היה שזה נפלא ונהדר. אני דווקא לא בעניין של פרסים , אבל כל אחד ומה שעובד לו . 

ג. לקנות סיר , להושיב (רצוי בבוקר , או אחרי ארוחת הצהרים ) ולספר סיפור . יצא משהו -יופי. לא יצא -גם יופי . עצם זה שהוא ישב , זה נהדר . להשתדל בשעה קבועה ביום , בלי ציפיות מעבר לזה שהוא יתרגל לשבת על הסיר .

ד. אחרי כמה ימים כאלו - שהוא ישב על הסיר בנחת , וזה הפך לחוויה נעימה בסך הכל -או אז  , לקנות המון תחתונים , ולחכות לשבוע , איך לומר בעדינות..מסריח משהו . בהתחלה יהיו הרבה פיספוסים . לקבל אותם בשוויון נפש . אח"כ זה מסתדר , אבל זה יכול לקחת גם שבועיים. 

יש ביו טיוב משהו בשם האסלה הקסומה -לא קניתי את הקלטת , הפרומו הספיק לי .

ואל תבכי . את אמא מצויינת . רק סבלנות (קודם כל לעצמך -זה הילד הראשון - את לומדת . לומדים מטעויות)

זה באמת לא קל עד שאת בעצמך קולטת איך זה אמור לעבוד.

בנוסף למה שכבר כתבו לך, נראה לי שיכול להקל עלייך מאד אם תיעזרי במחשבה: "זה לא שלי, זה שלו".

את לא צריכה לעשות כאן כלום, בעצם, רק לאפשר לו לעבור תהליך. העבודה שלך היא בעיקר ההרפיה. את לא צריכה לקחת אותו ולא להרים אותו ולא להלחץ בשבילו. הוא זה שאמור לעשות הכל. את רק מלווה אותו ונותנת לו תנאים מתאימים. וגם ההצלחה (או אי ההצלחה) היא לא שלך. הכל עניין שלו.

אם תצליחי לעבור ככה את התהליך - זה יהיה רווח כפול. גם לך באמת יהיה קל הרבה יותר, וגם זה יוסיף הרבה רוגע לשניכם וזה חשוב מאד לנפש של הילד (כדי לא ליצור אצלו משקעים בעניין הזה).

כתבתי בקיצור אז אם מעניין אותך אשמח להרחיב - מוזמנת לשאול.

הרבה הצלחה!!!

מה לא מובן או לא מספיק ברור כדי שעליו ארחיב. הכי טוב שתשאלי אותי שאלות וזה ימקד אותי.

מהתיאור שלך זה נשמע שאיך שאת תופסת את זה זה שיש לך פרוייקט לגמול אותו, ואת אמורה להצליח בו.

אבל בעצם הילד הוא זה שאמור להגמל. האחריות לא עלייך! לך יש תפקיד ללוות אותו, להדריך אותו (למשל איך מורידים תחתונים, איך יושבים על סיר/ישבנון וכו'), להיות איתו, וגם לנקות...  אבל הכיווץ והמאמץ שנדמה שאת לוקחת על עצמך הם מיותרים. את אמורה להשאר נינוחה לגמרי. את לא אמורה להצליח בכלום. הוא זה שאמור ללמוד כאן משהו ואת רק עוזרת ומאפשרת.

מאחורי מה שאני מתארת נמצא הרבה אמון בילד. גמילה היא לא "להמציא את הגלגל" וליצור יש מאין. בילד יש את היכולת להיות גמול. לא צריך להתאמץ כדי ליצור את זה. אלא רק להאמין בו ולהפתח ליכולת שלו ללמוד.

כמובן שאני לא מתכוונת לומר שאין לך מה לעשות בפועל. יש מה לעשות אבל חשוב שהעשיה תהיה מהמקום הנינוח והבטוח ולא מתוך לחץ-לקדם-אותו-כי-רק-ככה-זה-יקרה.

וטכנית- קצת תיקון למה שהבנת ממה שכתבו לך:

יש שלושה שלבים (בסדר הזה) בלימוד הגמילה:

1. הילד מזהה אחרי שהוא הרטיב

2. הילד מזהה תוך כדי שהוא מרטיב

3. הילד שם לב לפני שהוא מרטיב

ובשביל זה כן נכון לתת לו להסתובב עם תחתונים גם אם עוד לא למד מה עושים. כך הוא מתחיל את השלבים הראשונים של הלימוד כשהוא מפספס.

בכל שלב את יכולה להסביר לו מה קורה לו ולעזור לו להגדיר דברים בשם, ולהראות לו ברוגע איך אפשר לעשות בתוך הסיר/ישבנון. ולהשאיר את זה באחריות שלו. הוא מספיק רוצה את זה בעצמו. תראי איך יתמלא שמחה כשיצליח.

זה מובן שקשה לך לראות שזה יקרה כי עוד לא חווית את זה, אבל הוא ירגיש בעצמו וילך. גם אם בהתחלה יפספס.

לילדים יש לפעמים פחדים מהאסלה. אז אולי סיר יכול להיות ידידותי יותר. ואפשר לא לחשוש שלא ירצה לשבת על סיר אם תבואי בגישה הפוכה. הוא לא צריך "לשמוע בקולך" כדי לשבת על הסיר. אלא את "מוכנה להרשות לו לשבת על הסיר הכיפי הזה..."

בעיני ההרפיה הנפשית הזו חשובה לא רק לגמילה אלא לעוד הרבה הרבה מצבים בחינוך ילדים.

מוזמנת לשאול עוד אם יש צורך.

בהצלחה!!!

הבן שלי נגמל בגיל שלוש!!!!

המליצו לא לעשות לעשות כלום בנדון ולחכות שזה יבוא ממנו ומהאווירה שיעשו בגן....וזה מה שהיה!!

בגיל 3 הילד פשוט הודיע שהוא לא צריך יותר טיטול וזהו.....מאותו הרגע לא היו פספסוים בכלל...כאילו נולד עם תחתונים...

ולכן, המלצתי היא להרפות...חכי בסבלנות...בצבא הוא כבר יהיה בטוח עם תחתונים..

אל תעשי מהעניין לחץ..

רק לספר לך שאני בדיוק באותו מצב!

הבת שלי בת 2.5 יודעת לספר לי בדיוק שהיא הולכת לעשות בטיטול עכשיו, היא יודעת לזהות את הצרכים שלה, אבל מפחדת פחד מוות משירותים או מישבנון.

קניתי לה סיר והיא אכן עשתה בו פעמיים שלוש אבל היא לא רוצה שאשים לה תחתונים וממש מבקשת בבכי שהיא רוצה טיטול!

החלטתי בנתיים לעזוב את הנושא ולא להזכיר בכלל את עניין הגמילה, ולנסות שוב בעוד חודשיים- שלושה, אולי היא תהיה יותר בשלה.

בכל מקרה יש לנו הרבה זמן עד גן עיריה.

בכל מקרה- זה ממש לא קשור אליך ולאיזה אמא את... אצלי זו הילדה השלישית ובפעמיים בקודמות הגמילה הלכה בקלות ובמהירות! זה תלוי בילד, לא בנו.

את לא האמא היחידה שלא מצליחה לגמול..!!

כל הבנים שלי נגמלו בסביבות גיל 3 (והראשון היה גמול באמת רק אחרי גיל 3.. כמה חודשים אח"כ..)

אצלי הגדול היה עושה הרבה בחוץ. גרנו בבית קרקע, הוא היה יוצא החוצה ומשקה את הפרחים. ככה הוא נגמל.

אני לא זוכרת מה עוד עזר..אבל הכי חשוב לא להיות בלחץ, למרות כל השכנות המעצבנות שהילדים שלהם כבר נגמלו בגיל שנתיים.(כן, כן.. גם אני בגיל שנה ו3/4 הייתי גמולה. יופי לי ולאמא שלי. הילדים שלי לא כאלה, ותפסיקו לעצבן )

ואומרים שזה יותר קל לילדים כשהם נגמלים בחבורה. הוא איתך בבית או במסגרת? אם הוא בגן או משהו כזה- כדאי לעשות את זה בשיתוף פעולה עם הגננת/מטפלת ושהיא תעשה את זה לכמה ילדים יחד.

את הבן הכמעט הכי קטן שלנו גמלנו ממש סמוך ללידה, נראה לי שאפילו אחרי הלידה. והיא היה בן קצת יותר משלוש. (עודדנו לפני כן ללכת לשרותים, אבל לא הכרחנו. והתמודדנו עם הטיטול והריח.) והיו לי שכנות שהביעו את תדהמתן על העניין- למה אני מחכה (למה - ל' גם בצירה וגם בקמץ ) אבל הרגשתי שלילד זה טוב, ואנחנו מתמודדים עם זה. וככה הוא נגמל עם החברים מהגן, ותוך שבוע היה גמול ומאושר.

(טוב, לא זוכרת אם באמת מאושר.. עם הגדולים אני זוכרת שהיה לו קצת קשה, ותמיד הרגשתי שהוא נשמע כמו אשה בלידה כשהיה בשרותים. ואני הרגשתי שאני מיילדת אותו. עשה לי "דה-זה וו" ללידה שהיתה כמה שבועות קודם )

הרבה הצלחה!!

ושיהיה בנחת ובשמחה!

דפנה.

ב"ה את רוב ילדי גמלתי עם קשיים...  

הם חוששים, נגעלים, נבהלים ממה שיוצא ועוד כל מיני סיבות.

אפילו אלו שרצו מעצמם להיגמל חווינו איתם קשיים.

הכי חשוב זה לא להיכנס ללחץ ולהאשמות עצמיות.

יש לי בן שנגמל בגיל 3 - כי פחד ממה שיוצא לו מהטוסיק,  בגיל 2.5 הוא ממש ביקש להיגמל, אבל אחרי נסיון של כמה ימים החזרנו לו את הטיטול בנחת ובגיל 3 הוא פשוט נגמל בבת אחת. יום ולילה.

יש לי בן שנגמל בגיל 3.5. חשש לשבת בסיר. למרות שהתבייש מאוד מהסביבה הוא ביקש כל פעם טיטול כשהיו לו צרכים גדולים. טיפול של מח-אחד העלים את הבעיה. 

חשוב לציין שאת הטיפול הרגשי עשינו לו רק בגלל שהוא  התבייש מהמצב והיה מתוסכל. אם אני הייתי מתוסכלת - הטיפול לא היה עוזר...

בקיצור: טיפ מעשי: תרפי. תניחי לעניין. פעם אמרה לי מנחת הורים: הוא הרי לא ילך עם טיטול בחופה שלו, נכון?

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.