שעת לילה, אנחנו הולכות למאהל שלנו. פעם ראשונה שלי, אני קצת מפחדת.
בכל זאת, להיות במקום של הרצח. זה הולך להיות קשה.
אז מגיעות, הדמעות עולות לי לעיניים, כמו כל היום, בהסעה, כשאני יוצאת
מהמורה נטע, שאני מדברת על זה.
אני מנסה להתגבר, ערבים רואים והכל, וקונה חולצה, רק שתדעו שלתושבים זה עשר שקל.
נכנסת, יוצאת וחוזרת. יש תנועה של יהודים בכל המקומות.
מאיה מורנו מדברת על הקושי שיהיה לנטע, ואני מתחילה לזלוג.
מותר שיהיה לי קשה, כן מותר. מותר. מותר.
אנחנו יושבים בחוץ, והגיע מישהו שמנגן ושר, זיו יחזקאלי.
הבנים יוצרים מעגל וקופצים, ומה אשיב לך, והכל שלך.
גם נרב נחמיה של ה'. רק שלו.
אתם יודעים שלמעלה טוב לו?
נטע אמרה לכל המורים מהביצפר, כשהיא מחזיקה לי את היד חזק,
שהאותיות של נחמיה זה נחם ה'.
ושהרב טאו אמר להם , שבועיים אחרי הגירוש כשנגאל סופית הבית
שכל בית בעיר העתיקה משול לישוב שלם.
ושנחמיה היה מתבייש אם הוא היה יודע איזה אישים חשובים באו לבקר אותו.
ושתמצית הרוע פגש את תמצית הטוב. נחמיה היה אדם צנוע, מסודר.
היא ביקשה ממנו להביא לה משהו ליום הזיכרון- לתלמידות שלה. והביא לה סיפור
על מישהו שעלה לעולמות עליונים, וראה עולם הפוך. תחתונים למעלה, ועליונים למטה.
נחמיה היא אומרת, בעיניים אלוקיות אדם כ"כ גדול. והיא עומדת לבד, עננים בשמיים,
קר, עם הסוודר הלבן שלה. עם חיוך, זקופה ובודדה. מאוד בודדה.
היא ראתה הכל, היא צעקה, וה' לא השיב.
גם לי בא לצעוק. לזעוק על כל הדם שזורם פה כמו מים.
