אלו המון.
אבל בקריאה שנייה אני חושבת, שההתחלה היא תיאור מצב.
אמא שלא מביעה רגשות אהבה, הריחוק... והצורך, אפילו ברמה הטכנית, לתחליף.
למישהו, שיהיה אפשר לדבר איתו. לשאול. מישהו שירגיע ויחבק.
כי אמא, היא לא כאן רק בשביל האוכל והכלים והכביסות.
במקום הכי בסיסי שלנו, אנחנו צריכים את אמא. לא משנה כמה גדולים וחכמים נהיה.
אנחנו זקוקים לאישור שלה, להערכה, לעצם היותה. לאהבה הבלתי תלויה במאום.
כן, הקשר הזה חשוב.
וכשהוא לא קיים, או קיים חלקית, זה נתון בידיים של האמא, יותר מבאלו של הבת.
לקחת אחריות על המצב הזה, להרגיש אשמה, להרגיש לא בסדר... זאת טעות ענקית.
אני בהחלט בטוחה שהתפקיד הוא בידיים של האמא, והאחריות היא לגמרי לא בידיים של הבת.
אבל אם רוצים לשנות את המצב, כן יש מה לעשות.
כמו שכתבה האנונימית, להיפתח מצידך. להראות נכונות, לא לצפות ממנה לנחש מה קורה איתך.
לגרום לה להרגיש שותפה כשעובר עלייך משהו. לפתוח מצידך את הערוץ שנחסם.
וזה בעז"ה יכול להשתנות.
כי אמא שלך אוהבת אותך, בזה אין לי ספק.
כל אמא אוהבת את הילדה שלה, אוהבת מאד.
יש אנשים שלא יודעים להביע את הרגשות שלהם,
אבל יש מתחת רגשות. חמים ופועמים.
בהצלחה
הלוואי יהיה לך טוב.
(ואם מתחשק לך, אני פה באישי...)