בס"ד

רוצה שאעתיק לכאן משהו שכתבתי השבוע?

בס"ד

כתבתי בהקשר מסויים סליחה מראש

זה חלק א

שלולית דם, שיער פזור, עיניים מכווצות שמסרבות לתת לדמעות לחמוק מהן ואנקות כאב.

כשאישה מודאגת עם פנים רכות נכנסת לחדר הכל מתחיל להראות מפחיד יותר.

מוזר.

היא קמה בבהלה כשהפה של יבש והלב שלה דופק בטירוף.

הדם שלה לא החריד אותה, גם לא הכאב שהיא כמעט יכלה לחוש,

רק הכניסה של אמא שינתה הכל.

כמה שניות של התאוששות במיטה וענת יוצאת.

הלילות האלו כבר מוכרים לה מקרוב,

הסיוטים שהיו מזעזעים כל אדם שפוי,

והתחילו להזיז לה רק כשאנשים שאהבה החלו להתייפח מעל גופה המדמם.

פעם הייתה מנסה לחזור לישון,

היום היא כבר יודעת שזה לא יקרה.

במטבח היא מרתיחה מים, לשוקו, לא לקפה,

הייתה לה תאוריה,

אנשים מזדקנים באמת, רק כשהם מתחילים לשתות קפה.

לא שיש לה בעיה עם הזקנים.

רק המחשבה עליה מזדקנת גרם לה להיבהל.

המחשבה הזו הבטיחה עוד הרבה שנים בעולם הזה,

הרבה כאב,

ולזה לא היה לה תאבון.

השוקו מוכן.

מתוק מידי, ככה זה תמיד כשאמא לא בסביבה להכין.

מחשבות כאלו תמיד גרמו לה לגל שנאה עצמית,

על התלות הרבה מידי שלה באימה.

ואז גל שנאה נוסף, על היותה שרוטה עד כדי כך, ששוקו יכול לגרום לה לגל שנאה כזה.

ענת לא נחשבה לטיפשה לעולם.

למען האמת היא הייתה מחוננת, וגם די רגישה,

לכן, היא ידעה שמשהו בה לא בסדר.

אנשים לא מתנהגים ככה,

לא אנשים נורמלים, בכל אופן.

המחשבה על הדם שלה אמורה לגרום לה לרעד של פחד, לא של התרגשות.

ובכל זאת, כמה שניסתה לגרום לעצמה לחשוב אחרת, 

הגלים האלו חזרו ושצפו בה, מידי יום, במשך כמעט כל היום.

השעה הייתה 4 בבוקר, עוד שעתים היא אמורה לקום וללכת לבית ספר כאילו כלום לא קרה.

רק המחשבה על העמדת הפנים, הזו הצליחה להעלות דמעות בעיניה.

היא נשמה עמוק מכריחה את עצמה לבלוע את הדמעות.

'דמעות זה לחלשים' לחש קול בתוכה בארסיות.

הקול הזה כנראה חשב שחתיכת ורידים דווקא לא מעידה על חולשה,

כי הוא לא עצר אותה כשהרימה את הסכין,

לא פצה פה כשדיממה.

אבל כן החניק קללה בלחישה, כשהסיוט הפך למציאות מרירה.

ואמא שלה עמדה בפתח המטבח בעיניים פעורות.

בס"ד

ברגעים הראשונים שתיהן פשוט קפאו, המומות מכדי לדבר, המומות מכדי לזוז.

לבסוף ענת הייתה הראשונה שהפרה את השקט כשפנתה לאימה בקול רועד "א..א..אמא זה לא מה שאת חושבת"

שום שינוי לא נרשם בפניה של אמא וענת החלה להתחרט שבכלל דיברה

דקות ארוכות הם נשארו ככה, אמא עומדת המומה בפתח המטבח וענת יושבת ליד שולחן העץ עם סכין ביד.

לפתע ורד החלה לנוע לכיוונה של ענת בנחישות, היא לקחה את הסכין, תפסה את ענת ביד הלא פצועה וגררה אותה לאמבטיה.

"אמא..בבקשה תגידי משהו" אמרה ענת בלחישה מהוססת בזמן שאימה, ורד מחטאת ביוד את החתכים שלה.

אבל ורד מסרבת להגיב, בשפתיים חשוקות היא ממשיכה בריכוז. כשהיא מסיימת עיינה סוף סוף פוגשות בעינה הדומעות של ענת והיא מרשה לעצמה לחבק אותה "ילדה שלי" לוחשת ורד בין הדמעות "מה עשית לעצמך?" 

את סוף הלילה הן עוברות חבוקות, בוכות יחד, בלי הסברים רק לחישות מהוסות מלאות אומללות.

ב7 בבוקר, אחרי כוס שוקו, (שהפעם אמא הכינה) ענת נשלחה לישון.

 ורד ישבה לבדה במטבח, מוכנה לנקות את הדם מהשולחן ולחשוב מה לעזאזל היא עושה עם ביתה.

ברור שהרגישה שמשהו לא כשורה, אמא מרגישה דברים כאלה. להרבה אנשים ענת יכולה לחייך, אבל אצלה זה לא מספיק, ורד צריכה לראות את החיוך משתקף בעיניים של ענת, וזה לא קרה בשבועות האחרונים. 

כששאלה בזהירות היא קיבלה תשובות שכולן שקר גדול עטוף בחיוך.

 ובכל זאת החליטה להרפות, קיוותה שזה יעבור מעצמו, חשבה שאולי זה שלב בהתבגרות. 

אבל הלילה היא גילתה שזה לא משהו כזה. 

לענת רע ממש רע. ולה, ורד, אין מה לעשות.

לו רק דרור היה חי, הם היו פותרים את זה יחד, אבל עכשיו היא לגמרי לבד.

היא ציוותה על עצמה לקחת נשימה עמוקה, להתנתק ולחשוב מה הייתה מציעה לחברה לעשות במקרה כזה.

זה לא עבד, הדופק שלה היה בשמיים והיא התחילה לבכות שוב. באטיות, היא החלה להיות מודעת לעיניים של ענת הנעוצות בגבה. "אני מצטערת" לחשה ענת "סליחה שאני ככה, סליחה שאני מכאיבה לך" כעת, כבר ממש היה אפשר לשמוע את רעד שלה, את הבכי. באינסטינקט, ורד קמה וחיבקה את ביתה.

כשענת נרגעה, הן התיישבו אחת מול השנייה וורד דרשה מענת לעשות את הדבר המפחיד מכל, לספר לה מה קרה.

בס"ד

אתן עושות לי חשק להמשיך לכתוב

(לא נכתב בשבילי)

א. שמת לב לכל הסימני פיסוק שהתווספו כאן? זה מדהים. מעלה הכל ברמה, ממש

ב. אהבתי אתזה כלכך

ג. מוזר לי רק שבסוף - זה 'תספרי לי מה קרה', כי זה לא משהו אחד שקורה

זה כל הזמן בהצטברות

לא?

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים