בס"ד

 

רוצה שאעתיק לכאן משהו שכתבתי השבוע?

בס"ד

 

כתבתי בהקשר מסויים סליחה מראש

 

זה חלק א

 

שלולית דם, שיער פזור, עיניים מכווצות שמסרבות לתת לדמעות לחמוק מהן ואנקות כאב.

כשאישה מודאגת עם פנים רכות נכנסת לחדר הכל מתחיל להראות מפחיד יותר.

מוזר.

היא קמה בבהלה כשהפה של יבש והלב שלה דופק בטירוף.

הדם שלה לא החריד אותה, גם לא הכאב שהיא כמעט יכלה לחוש,

רק הכניסה של אמא שינתה הכל.

כמה שניות של התאוששות במיטה וענת יוצאת.

הלילות האלו כבר מוכרים לה מקרוב,

הסיוטים שהיו מזעזעים כל אדם שפוי,

והתחילו להזיז לה רק כשאנשים שאהבה החלו להתייפח מעל גופה המדמם.

פעם הייתה מנסה לחזור לישון,

היום היא כבר יודעת שזה לא יקרה.

במטבח היא מרתיחה מים, לשוקו, לא לקפה,

הייתה לה תאוריה,

אנשים מזדקנים באמת, רק כשהם מתחילים לשתות קפה.

לא שיש לה בעיה עם הזקנים.

רק המחשבה עליה מזדקנת גרם לה להיבהל.

המחשבה הזו הבטיחה עוד הרבה שנים בעולם הזה,

הרבה כאב,

ולזה לא היה לה תאבון.

השוקו מוכן.

מתוק מידי, ככה זה תמיד כשאמא לא בסביבה להכין.

מחשבות כאלו תמיד גרמו לה לגל שנאה עצמית,

על התלות הרבה מידי שלה באימה.

ואז גל שנאה נוסף, על היותה שרוטה עד כדי כך, ששוקו יכול לגרום לה לגל שנאה כזה.

ענת לא נחשבה לטיפשה לעולם.

למען האמת היא הייתה מחוננת, וגם די רגישה,

לכן, היא ידעה שמשהו בה לא בסדר.

אנשים לא מתנהגים ככה,

לא אנשים נורמלים, בכל אופן.

המחשבה על הדם שלה אמורה לגרום לה לרעד של פחד, לא של התרגשות.

ובכל זאת, כמה שניסתה לגרום לעצמה לחשוב אחרת, 

הגלים האלו חזרו ושצפו בה, מידי יום, במשך כמעט כל היום.

השעה הייתה 4 בבוקר, עוד שעתים היא אמורה לקום וללכת לבית ספר כאילו כלום לא קרה.

רק המחשבה על העמדת הפנים, הזו הצליחה להעלות דמעות בעיניה.

היא נשמה עמוק מכריחה את עצמה לבלוע את הדמעות.

'דמעות זה לחלשים' לחש קול בתוכה בארסיות.

הקול הזה כנראה חשב שחתיכת ורידים דווקא לא מעידה על חולשה,

כי הוא לא עצר אותה כשהרימה את הסכין,

לא פצה פה כשדיממה.

אבל כן החניק קללה בלחישה, כשהסיוט הפך למציאות מרירה.

ואמא שלה עמדה בפתח המטבח בעיניים פעורות.

זה

בס"ד

 

ברגעים הראשונים שתיהן פשוט קפאו, המומות מכדי לדבר, המומות מכדי לזוז.

לבסוף ענת הייתה הראשונה שהפרה את השקט כשפנתה לאימה בקול רועד "א..א..אמא זה לא מה שאת חושבת"

שום שינוי לא נרשם בפניה של אמא וענת החלה להתחרט שבכלל דיברה

דקות ארוכות הם נשארו ככה, אמא עומדת המומה בפתח המטבח וענת יושבת ליד שולחן העץ עם סכין ביד.

לפתע ורד החלה לנוע לכיוונה של ענת בנחישות, היא לקחה את הסכין, תפסה את ענת ביד הלא פצועה וגררה אותה לאמבטיה.

"אמא..בבקשה תגידי משהו" אמרה ענת בלחישה מהוססת בזמן שאימה, ורד מחטאת ביוד את החתכים שלה.

אבל ורד מסרבת להגיב, בשפתיים חשוקות היא ממשיכה בריכוז. כשהיא מסיימת עיינה סוף סוף פוגשות בעינה הדומעות של ענת והיא מרשה לעצמה לחבק אותה "ילדה שלי" לוחשת ורד בין הדמעות "מה עשית לעצמך?" 

את סוף הלילה הן עוברות חבוקות, בוכות יחד, בלי הסברים רק לחישות מהוסות מלאות אומללות.

ב7 בבוקר, אחרי כוס שוקו, (שהפעם אמא הכינה) ענת נשלחה לישון.

 ורד ישבה לבדה במטבח, מוכנה לנקות את הדם מהשולחן ולחשוב מה לעזאזל היא עושה עם ביתה.

ברור שהרגישה שמשהו לא כשורה, אמא מרגישה דברים כאלה. להרבה אנשים ענת יכולה לחייך, אבל אצלה זה לא מספיק, ורד צריכה לראות את החיוך משתקף בעיניים של ענת, וזה לא קרה בשבועות האחרונים. 

כששאלה בזהירות היא קיבלה תשובות שכולן שקר גדול עטוף בחיוך.

 ובכל זאת החליטה להרפות, קיוותה שזה יעבור מעצמו, חשבה שאולי זה שלב בהתבגרות. 

אבל הלילה היא גילתה שזה לא משהו כזה. 

לענת רע ממש רע. ולה, ורד, אין מה לעשות.

לו רק דרור היה חי, הם היו פותרים את זה יחד, אבל עכשיו היא לגמרי לבד.

היא ציוותה על עצמה לקחת נשימה עמוקה, להתנתק ולחשוב מה הייתה מציעה לחברה לעשות במקרה כזה.

זה לא עבד, הדופק שלה היה בשמיים והיא התחילה לבכות שוב. באטיות, היא החלה להיות מודעת לעיניים של ענת הנעוצות בגבה. "אני מצטערת" לחשה ענת "סליחה שאני ככה, סליחה שאני מכאיבה לך" כעת, כבר ממש היה אפשר לשמוע את רעד שלה, את הבכי. באינסטינקט, ורד קמה וחיבקה את ביתה.

כשענת נרגעה, הן התיישבו אחת מול השנייה וורד דרשה מענת לעשות את הדבר המפחיד מכל, לספר לה מה קרה.

זה טוב.
תודה

בס"ד

 

אתן עושות לי חשק להמשיך לכתוב

בבקשה

(לא נכתב בשבילי)

 

א. שמת לב לכל הסימני פיסוק שהתווספו כאן? זה מדהים. מעלה הכל ברמה, ממש

ב. אהבתי אתזה כלכך

ג. מוזר לי רק שבסוף - זה 'תספרי לי מה קרה', כי זה לא משהו אחד שקורה

זה כל הזמן בהצטברות

לא?

 

 

בס"ד

א. כתבתי למקום אחר אז נאלצתי להשקיע ולנסות לפסק
ב. תודה
ג אני ואת יודעת שזה לא דבר אחד אדם מבחוץ לא תמיד מבין את זה

וזה חזק.
מפחיד.
כואב.

זה מזכיר לי את עצמי במידה מסוימת.

ואת
את פשוט כותבת טוב.

ו
וואו
זה כואב.
‏(וזה ממש מצוין)

אשכרה.