כאשר מגיעים המלאכים לאברהם אבינו מחופשים לערבים, מבקש מהם אברהם אבינו קודם כל לרחוץ את רגליהם מהאבק. "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ". פירש שם רש"י ע"פ הגמרא "ורחצו רגליכם- כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם". צריך להבין מה היא אותה עבודה של סגידה לאבק הרגלים, אותה עובדים הערבים.
אנשים רבים רגילים לראות בערבים דוגמא ל'צומוד'- היצמדות לאדמה. אמנם הם אויבנו, אומרים אנשים, אך ידועים דברי רבותינו על הפסוק "כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ", שמכל דבר בעולם אפשר לקחת וללמוד לחיים של קדושה ולעבודת ה', ומהערבים אפשר ללמוד מה זו מסירות וקשר לאדמה. האמנם?
ישנו סיפור ידוע ב"מסורת" הערבית, שפעם הגיע מוחמד נביא טעותם לבית של ערבי אחד וראה מחרשה תלויה על הקיר. שאל אותו מוחמד, מה זה? ענה אותו ערבי- שזה בשביל לחרוש בקרקע, כמובן. התרעם מאוד מוחמד וענה לאותו ערבי בכעס- אנחנו חופשיים, אנחנו לא משועבדים לשום דבר, גם לא לחלקת אדמה. אנחנו רועי צאן, נוודים, נודדים. לא כבולים לאדמה.
תרבות ערב
למרות מה שנתפס בעולם, המחקרים מראים אחרת. תפיסת החקלאות של הערבים היא פרימיטיבית מאוד במקרה הטוב והרסנית ומשחיתה במקרה הפחות טוב. הם עדין מרכיבים זיתים על כנה מזן פחות טוב ופחות חזק - רק כי ככה הם מכירים, אז הם ממשיכים בזה.
גם גידולי הטרסות לא נזקפים לזכותם של הערבים. רוב הטרסות החקלאיות שרואים בצידי הדרך הם שרידי חקלאות יהודית קדומה, עבודה עברית. לא רק שערבים לא המציאו אותם אלא שלפי אותם מחקרים על חקלאות הטרסות, הערבים הורסים את הטרסות העתיקות לאורך זמן בגידולים שלא מתאימים, ומקלקלים אותם.
הצמידות המפורסמת לקרקע עומדת גם בסתירה להסטוריה. כשהחל העם היהודי לשוב לארץ ישראל החלו הערבים לנדוד בהמוניהם מחצי האי ערב ומשאר ארצות מגוריהם- לבוא לגור בארץ כדי למצוא בה עבודה. לא היה להם שום קשר לארץ ישראל, וגם את המקום בו גרו עד אז- עזבו בשביל למצוא פרנסה טובה יותר. אפילו ההגדרה הרגילה של האו"ם לגבי פליטים שונתה לגבי פליטים ערבים, על מנת לתת מענה למצב המוזר בו אנשים טוענים שנתלשו מאדמתם בעוד שלמען האמת לא היו שם יותר משנים מועטות.
מבין כל העמים שישבו כאן הם העם היחיד שלא רק שלא פיתחו כלום אלא שהם בתהליך עמוק של קלקול והרס סדרתי- אפילו של עצמם. הם הורסים את אקוויפר החוף בקידוחים פירטיים, מזהמים את מי התהום בשפכים ואשפה, הורסים בעדרי הצאן שלהם כל חלקה ירוקה שעוד קיימת, סותמים ומקלקלים מעיינות- גם כאלה שנמצאים רחוק מהאזורים היהודים.
צמד- דבק
הגמרא מסבירה את ההבדל העקרוני בין ה'צומוד' הערבי, לדבקות היהודית. כותבת הגמרא (סנהדרין סד.) "הנצמדים לבעל פעור - כצמיד על ידי אשה, ואתם הדבקים בה' אלהיכם - דבוקים ממש". בעל ה"תורה תמימה" העיר על הגמרא הזו שהמלה "נצמדים" משמשת באות ל' ואילו ה"דבקים" באות ב', שהאות ל' מורה על חיבור חיצוני וארעי והאות ב' על חיבור פנימי ותמידי. הדבקות היא תמידית וחזקה, כמו שאמרו חז"ל "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ה'צומוד' הערבי הוא בעצם ההגדרה הנכונה, הם נצמדים למקום מסוים ויונקים את חיותו עד שמוצאים מקום אחר- והולכים אליו, בלי שום קשר ושייכות פנימית.
משתחווים לאבק של רגליהם
אברהם אבינו זיהה את אותה תכונה ערבית- ישמעאלית, אותם המנותקים מהאדמה, הסוגדים לנוודות ולארעיות, משתחווים לאבק רגליהם. בזמנים מסויימים בהם הקשר שלנו עם התורה לא מספיק חזק ולא מצליחים ללמוד ממנה לחיים, אפשר לגלות את ההדרכות הישרות של ה' גם במקומות חומריים ונמוכים יותר, "כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ". אבל דבקות בקרקע, באדמה, מסירות לאדמת הקודש, את זה נלמד מהסוגדים לאבק רגליהם? ללמוד דבקות באדמה מאבק פורח?! זה דמיונות, כחלום יעוף. "כי ממנו ניקח"?! תודה, אבל לא הפעם. לא מהם.
