הרהורים אחרי לוויה/ שמואל- דוד ורדי, בוגר הישיבה לצעירים, מחזור מ"ח

עוד פעם ר"ח. עוד פעם קוברים חבר לספסל הלימודים. עוד פעם אנחנו נמצאים במרכז החדשות- עמוק בשכול. עצובים. כואבים. בוכים. הרמי"ם שוכלים תלמיד מהכיתה, ואנחנו שוכלים חבר. לא סתם חבר. חבר שגדל איתנו שלוש שנים ושלושה חודשים ביחד. דיברנו איתו, אכלנו איתו, חלמנו איתו, שרנו איתו, שמחנו איתו. חווינו ביחד חוויות כל כך חיות. חיים של תורה בשילוב הווי של פנימייה.
מה אומרים לכם השמות הבאים? דרור ויינברג, משפחת דיקשטיין, יהונדב הירשפלד, נריה כהן, יוחאי ליפשיץ. לא אומרים לכם כלום? זה בסדר. אנחנו חיים במציאות מסובכת. מאז קום המדינה נרצחו על קידוש ה' רבים מאזרחי מדינה. אבל בשבילנו, אלה יותר משמות של סתם נרצחים שמזכירים אותם ביזכור ביום הכיפורים. זה חברים שחווים את חווית השכול יום, יום- שעה, שעה.
עוד פעם ר"ח. עוד פעם נמצאים בלוויה של חבר. רק אתמול כמה שעות לפני הפיגוע איחלתי לנתנאל שבת שלום והוא אמר לי שהוא מתנצל אבל הוא ממהר לשבת חתן של אחותו. הוא היה הנהג בנסיעה האחרונה של החיים. משפחה שלימה נסעה לשמוח עם החתן במיתר, בוגר הישיבה לצעירים ונכד של מורה לאנגלית מהישיבה, כדי לפנות את הבית לשרה לרגל השבת כלה- שבת עם חברות. מחבל עמד בעיכול של הכביש, ירה והרג ביריות ראשונות את אבי המשפחה. נתנאל לקח פיקוד ונכנס לנוהל אירוע חירום, הפעיל את אחיו דביר, שישיסט בישיבה לצעירים. בינתיים המחבל ירה בנתנאל והרג אותו. אבל פה, לא נגמר התיאבון של המחבל. הוא פתח את הדלת האחורית, בא לירות בדביר ובאחיות, הספיק לשחרר ירייה ו- מעצור. לא, לא מוסריות. הוא רצה את כולם, אבל לקב"ה היה תוכניות אחרות.
בכיתה אחת, יש רב שכול, שני יתומים ושני אחים שכולים. ברוך הבא למציאות. ישיבה שחייה את השכול במהות שלה. ישיבה לצעירים, עם נערים שנמצאים בנפש שלהם במקום של מבוגרים. הרמי"ם נמצאים בליבם עם תלמידיהם, ולא מצליחים לישון טוב בלילה. וכשמצליחים להירדם, התלמידים מתגלים אליהם בחלום.
עוד פעם ר"ח. מצד אחד שכולים, מצד שני מחבקים. מצד אחד זוכרים את נתנאל, מצד שני בוכים ומחזקים את דביר. דביר שסיפר בהספד על נתנאל, האח שהיה בשבילו המייעץ בבית ספר של החיים. שניהם ישבו בבית מדרש אחד, שמעו שיחות של ראש הישיבה במוצאי שבת על דבר ה' המתגלה עלינו ואלינו, תפקידנו בעולם, כלליות ופרטיות וסיבוכים ועליות בדרך לגאולה שמתקדמת אלינו קמעא קמעא. שניהם למדו אחר הצהריים במימון, הבניין של התיכון אצל אותם מורים ואותו מנהל תיכון. חוו את אותם חוויות בהפרש של שנתיים.
כל שנה באזור ר"ח אדר, אנחנו מתאחדים לערב עוצמתי. זוכרים את כל החברים מהישיבה, שישה במספר, שנרצחו על לימוד תורה באמצע ה"שקלא וטריא" בפיגוע במרכז הרב. החברים שהניגון של גמרא ליווה אותם בדרכם האחרונה. אבא! די, תרמנו מספיק. כמה אפשר? אנחנו המומים וכואבים. קשה לנו. אבא, תחזק אותנו. תן בנו כוח להתמודד ולהמשיך בחיים אבל לא לשכוח את כל החברים. תן לנו כוח לא לפחד ללכת ברחובות. לזכור שאנחנו במציאות של גאולה שבמלחמת העולם השנייה סבא וסבתא רק יכלו לחלום עליה. מדינה ריבונית בא"י עם צבא ומשטרה משלנו. מצד שני אסור לנו לשכוח שאנחנו במלחמה על החיים מול העם השני. לא יחידים שמבצעים פיגועים- עם שלם שמתחנך על שנאה. העם של יעקב התם ויושב אוהלים מול העם של עשו איש יודע ציד- לא רק של חיות, בעיקר של בני אדם.
עוד פעם ראש חודש. המומים וכואבים. ביום חמישי האחרון, יום לפני הפיגוע, ישי ריבו התארח בישיבה ושר את מילות השיר שנכתב על שלושת הנערים: "פתח ליבך ברחמים על בניך, קולם לדורות ישמע. בשמים ניצבים לעד דבריך ובארץ המצא לנו נחמה". המילים האלה מתארות את מה שחוו תלמידי מקור חיים לפני שנה וחצי, אבל נשארים רלונטים גם לנו תלמידי הישיבה לצעירים.
ליד הקבר התחבקנו ושרנו הרבה אחרי שהסתיימה הלוויה. מידי פעם עצרנו ושמענו דברי חיזוק מהרמי"ם. על הכאב והעוצמה שלנו כישיבה. לקראת הסוף שרנו את השיר שמתנגן בסעודה שלישית, במסעות לפולין, במסיבות סיום ו- בלוויה של נתנאל. כנפי רוח. "בן אדם עלה למעלה עלה. כי כוח עז לך. יש לך כנפי רוח- כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם- פן יכחשו בך. דרוש אותם- וימצאו לך מיד". השיר קיבל משמעות כפולה. מצד אחד, נתנאל חי שעולה למעלה קרוב לכסא הכבוד, ומן העבר השני אנחנו שנצטרך להמשיך לגדול, לפרוח ולחיות.