ב''ה יתברך שמחים לבשר שנולד לנו בן

תנסי לא להילחץ מפיספוסים

הכל יבוא עם הזמן

בינתיים אפשר לקחת אותו פעם בשעה שעתיים

(זה יכול להגיע בהמשך אבל וזה נורמלי)

עם הזמן הוא ילמד להגיד לפני, ןבשלב ההתחלתי זה מעולה שאת לוקחת אותו או אומרת לו והוא עושה

וילדים שנגמלים בלי לפספס בכלל- אני לא יודעת אם זה קיים, וגם אם כן אין מה לצפות לזה כי רוב הילדים כן מפספסים וזה חלק מהתהליך... 

במקום להוריד טיטול ולצפות שהילד יהיה כבר גמול,

תסבירי לעצמך שהילד צריך לפספס סך מסוים של פספוסים כדי להכיר את התחושה, וכל פספוס מלמד אותו.

ואז לא תהיי בלחץ שעוד רגע תהיה נזילה

את תהיי רגועה שעוד רגע תהיה נזילה.

זו לא תהיה הפתעה

כי את תצפי לה מראש

וכשהוא יפספס לא תגידי: "אוי פספסת"

אלא: "עשית פיפי! פיפי עושים בשירותים"

את יכולה להציע לו מידי פעם שירותים אבל לא בלחץ ולא כדי שלא יפספס.

וככה אחרי שהוא יפספס את כמות הפספוסים הנצרכת לו, הוא יוכל לעשות בשירותים.

אנסה לאמץ

מודה שממש ממש קשה לי עם הלכלוך שזה מביא

שהיא לא מתאמצת על לנקות גדולים.

ברח ?

זורקת לפח את התחתון..

אבל באמת אקנה עוד

הבעיה שלי זה יותר הסביבה שמתלכלכת

ועוד בערב שבת.. 

זה באמת מה שעושה הכי נחת בגמילה, שיש מספיק תחתונים ומכנסיים.

יש לי איזה 30 תחתונים, אני פשוט באפס לחץ על כביסות.. ואז אני 100% פנויה לתהליך.

יש לי גם סמרטוטים זמינים מאוד, מגבוני רצפה ומגב משפריץ כדי שגם ניקוי שלוליות יהיה זריז

את השטיח גלגלנו בנתיים.

בע"ה היא תהיה קצרה מאוד.

בינתיים ממליצה לך להצטייד בכלים לניקיון: כפפות חד"פ (שאת לובשת כשאת מחליפה לו ומנקה את הסביבה), סמרטוטי רצפה חד"פ (כדי לנגב נקודתית את הרצפה), שקיות זבל קטנות (כדי להכניס בתוכן את התחתונים הצואים והמגבונים המלוכלכים ולזרוק ישירות לפח).

וכן, תצטיידי בכמויות של תחתונים זולים...

זרקתי לפח במשך שנות הורותי לא מעט תחתונים (לצערי כמה מילדיי סבלו מהצטאות עד גיל יחסית מאוחר, וגם עכשיו אנחנו חווים את זה) אני מעדיפה ככה בשביל השקט הנפשי שלי, כי אני איסטיניסטית מאוד, ולרוב מגעיל אותי לנקות את התחתונים... (מספיק מגעיל לנקות את כל השאר, אז אני מנסה לחסוך לי)

בהצלחה רבה!

ומה עם הלילה?

הוא בגדול קם יבש עם טיטול

אבל אני כל הלילה בלחץ שיברח לו

בבוקר זינקתי מהמיטה כדי לשלוח אותו לשירותים

ובמיוחד שהוא בא בסוף הלילה לישון איתי, ואני אוהבת את זה, אבל לחוצה מאדדד שיברח על המיטה שלי

שמים את זה מעל הסדין וזה סופג את הפספוס וחוסך את הכביסה של הסדין.

יש גפ סדיניות חד פעמיות כאלה אם את לא רוצה לכבס.

ועכשיו כשכבר אין פוכים וכו' זה הרבה יותר קל אם יש פספוסים.

לגבי המיטה שלך- את יכולה גפ אצלך לשים סדינית חדפ כשהוא מגיע או בתחילת הלילה

גמילת יום היא בעיקר התנהגותית- ללמוד לנהל את זה

וגמילת לילה היא בעיקר פזיולוגית- שהגוף לומד לעצור את השתן, ושהורמון השינה משפיע על הייצור.

יש קשר בינהן כי כשגמילת יום מתבססת הגוף לומד גם את השליטה וככה יכולה להיות גם בשלות פיזיולוגית

אבל אם זה ככה מלחיץ אותך הייתי משחררת את הגמילה בלילה עד שהוא ילמד להתנהל ביום ואז כשהוא ילמד עצמאות יותר תוכלי לשלוח אותו לשירותים כשהוא מגיע אלייך בבוקר, למשל.

אז חבל...

פותחת יקרה

קחי נשימה

יש כאן גמילה כפולה,

גם של הילד וגם שלך.

הוא לומד לשלוט בסוגרים

ואת לומדת להיות אמא לילד בגמילה.

ואני מאמינה שזה כן הזמן הנכון

אבל טיטולים זה מאד נוח😉

כי היו מתעוררים עם טיטול יבש עוד לפני הגמילה.

שאני גומלת בשיטה אחרת מהרוח הרווחת פה בפורום.

אני לא מורידה טיטול ודי, אלא מקצה ש

זמן ביום שבו יש לי כח סובלנות, ומורידה רק בזמן הזה.

נגיד- מארוחת ערב עד שהולכים לישון.

ככה זה מתוחם לי, ואני יודעת שאהיה פנויה לטפל בפספוסים בנחת.

ובמקביל מטפטפת כל הזמן דיבורים בנושא.

ראיתי שזה לא מבלבל את הילדים שלי, וב''ה הגמילות הלכו חלק (אבל בגילאים צעירים יותר).

עם הגדולים פשוט חיכיתי שיבשילו טוב וכמעט לא פספסו.

ועכשיו בקטנה היא הייתה ממש בשלה שנה שעברה אבל עוד לא הייתה שנתיים וחששתי ואז חיכיתי שיעבור החורף ופתאום זה כבר לא מעניין אותה... חוששת שפספסתי את המומנטום, כן הורדתי לה טיטול יום אחד והזכרתי ללכת אבל היא כל הזמן פספסה.

וגם אני בתקופה שאסור לי להרים, אז משתדלת לא להרים אותה בכלל, נשמע לי שזה לא עובד עם תקופת גמילה...

אני

1. כן אבל הייתי רוצה העלאה.

2. נראה שכן

3. לא הכי, כאילו מרגיש שרוצה לממש עצמו במשהו אחר

4. תובנות שהיום חייב להכניס הרבה יותר כדי להתקיים ובאסה שזה מתנגש עם מלא דברים אחרים שחשובים לי ובאסה שמקצוע שאוהבים ומרגישים מימוש לא מביא משכורת כמו משהו שפחות מימוש אבל יותר כסף ויש לי עוד מלא מחשבות בנושא..

מעניין לשמוע אתכן

2. ממצה, תפור ליכולות שלי ולזמינות שלי תודה לה'

3. לא יודעת אם אפשר להגיד אוהב, את התחום הוא אוהב והעבודה נוחה ומשאירה זמן לבית ולתורה וזה מבחינתו הכי חשוב.

4. רק תפילות וסיעתיא דשמיא, הגעתי לאיפה שאני "במקרה", אחרי מסעות ותלאות שחשבתי שלעולם אשאר אומללה מבחינה הזאת וה' כיוון ועזר והגעתי למקום שלא יכולתי להמציא לעצמי יותר טוב ממנו.

מעניין איזה תחום זה עכשיו באלי לדעת ולקבל רעיונות חחח....

איזה כיף שככה לך!!! 

משרשרת לך אבל זה נכון לכולן כמובן.

1. לרוב כן

2. סך הכל כן, תמיד יש לאן להתקדם ולהתמקצע.

4. לנשים דתיות בשנות הפוריות, הכי קשה להכנס למקום עבודה ולהתקדם. וזה מבאס..

לא כולן יולדות כל שנה, ועדיין כשרואים אותך דוסית ישר המצב משתנה בראיונות וכו'.. 

התראיינתי כדוסית נשואה צעירה בכמה מקומות ולא הרגשתי שזה הפריע. אולי זה תלוי בתחום ובגודל החברה. 

לא בתחומי החינוך והסיעוד.

*מסייגת משהו קטן - היתה לי קולגה חרדית צעירה, שפשוט לא קלטו שהיא נשואה כי הפאה היתה נראית כמו שיער אמיתי.

חשבו שהיא רווקה דתייה..

בקיצור, מתכוונת למראה קלאסי של מטפחת וביגוד צנוע. 

2. ממש לא. התחום עצמו והעבודה מאוד מעניינים, אבל הבוס שלי הוא ראש בלטה ויש לו הרבה פעמים ציפיות לא ריאליות. עכשיו לדוגמא אנחנו באמצע פרוייקט שאמרתי לו כמה פעמים שהוא ממש מיותר וכל מי שאני מדברת איתו פשוט לא מבין מה עובר לו בראש, והוא פשוט לא מוכן לקלוט.

אתמול זה הגיע למצב שאמרתי לו כמה כל הפרויקט הולך לעלות, והוא ענה לי, "תעשי הכל מקסימום רק חלק נוציא בסוף לפועל". כן אדוני מה אכפת לך, אני זאת שעובדת קשה לחינם ואתה אח"כ בהינף יד פשוט תזרוק הכל לפח

3. כן בעלי אוהב ומרגיש שהוא תורם מעצמו (איש קבע)

4. אם היה לי האומץ להתחפף ולחפש מקום אחר הייתי עושה את זה, אבל א. משכנתא גבוהה וב. לא בטוח שבמקום אחר יהיה טוב יותר וג. שוק העבודה בתחום שלי כרגע ממש קשה אז לא רוצה למצוא את עצמי מובטלת במשך שנתיים או מתפשרת

אבל סיוט בוס כזה..

והלוואי שתמצאי!! שייך לחפש במקביל?

1. אוהבת. לא עפה עליה

2. לא

3. מאוד. ב"ה פורח

4. רק סיעתא דשמייא. אני מחפשת כבר תקופה ועוד לא מצאתי עבודה שתשפר את איזון הבית עבודה שלי לצערי.. מצד שני יש תחום חדש שהייתי רוצה ללמוד אבל אני פחות בפניות להתמסר לזה כרגע. אולי כשאגדל

1. כן (לא בדיוק עבודה)

2. בעקרון כן! כמובן תמיד יש כל מיני תקופות

3. אוהב את התחום, מחפש מקום חדש

4. היו לי הרבה התבחבשויות סביב הנושא התעסוקתי. לא רק בגלל השילוב של משפחה ואמהות, אלא עוד לפני שהתחתנתי בכלל. התחלתי משהו חדש לא מזמן וכרגע אני שמחה, מקווה שזה באמת יהיה טוב ומוצלח בע"ה. זה לתקופה מוגבלת של מספר שנים, אז מקווה גם שאחריה אמצא את עצמי שוב

1. תפסת אותי בזמן לא טוב, כרגע קשה לי ממש, הרבה השתנה ויש זלזול מצד הראש צוות, שעות ארוכות הנסיעות - אז לא ככ

2. לרב לא לצערי

3. כן, מבסוט ב"ה

4. הלוואי שלמדתי תחום שיותר ידידותי לאמהות

1. כן, מאוד.

2. זה קצת מורכב לענות. ב''ה אני מביאה את הטוב שלי ומצליחה, אבל א. זה תחום ספציפי ויש תלויי נוספים שלא קשורים שאני טובה בהם אז המיצוי הוא בתחום ספציפי. ב. אני עובדת משרה לא גדולה וזה כן מעכב אותי מלהתקדם אבל כרגע מעדיפה לא להעלות אחוזי משרה

3.  כן ב''ה

4. אכתוב בהמשך יותר בפירוט...

1. כן אבל זה קשה להיות עצמאית

2. כשיש לקוחות וכו' אז לגמרי, אבל השיווק פרסום קשה לי ממש

3. היום ב"ה כן אבל זה אחרי שהוא עבר הרבה עבודות ולא מצא את עצמו

סוף-סוף לפני כמעט שנה מצא עבודה שמבחינתו מושלמת חוץ מהשכר

1. כן! מאוד!

אני גם עושה משהו שאני אוהבת וטובה בו, החברה מסביב ממש משפחה ולהגיע למשרד זה כיף!

מצאתי את האיזון בין להיות אמא ללעשות את מה שאני אוהבת וזה גם ממש עבר לכביש

2. הוא התחיל לא מזמן אבל נראה שכן! הוא אוהב את המקצוע ונראה שהמקום עצמו גם טוב

3. לא להתפשר, עבדתי במקום שלא היה לי בו טוב, לא הייתי באמת מוערכת (כן במילים אבל זה לא התבטא חוץ מזה בכלום, לא בהבנה לבלתמים, לא במשכורת, לא בפרגון למשהו שלא יביא לו תוצאות...) בצכלס גיליתי שזה משפיע על כל המצב רוח, אי אפשר לבלות חמי מהיום במקום שלא טוב בו... זה שואב אנרגיה וגם החצי יום השני יראה בהתאם.

לקח לי הרבה זמן להעז לקום וללכת

לעבוד על הביטחון

ולדעת להגיד זה מה שאני רוצה ומגיע לי מה שאני רוצה! (זה לא רק חד צדדי... חובת ההוכחה היא עלי שאני באמת שווה את ההשקעה על מה שאני דורשת)

בתכלס- היום שטוב לי

התפוקה שלי הרבה יותר גבוהה, היצירתיות שלי הרבה יותר טובה

ואני כבר שווה הרבה יותר ממה שהייתי שהגעתי למשרה הנוכחית לפני 4 שנים

1. בסדר כזה, יש ימים שאני מרגישה שאוהבת, אבל לרוב פחות

2.לא

3. כן

4. כרגע נוח לי העבודה הזאת בתור אמא לילדים קטנים, חושבת שבהמשך אעשה שינויים.

2 כרגע כן

4 להיות פתוחה ללמידה ושיפור מקצועי ואישי

זה מה שעזר/ עוזר לי להתקדם ולהצליח

1. כן מאוד. השנה היה קצת קשוח עם מנהלת שלא הסתדרתי איתה אבל סה"כ אני נהנית מאוד.

2. בכלל לא. זאת עבודה שלא קשורה למה שלמדתי ואוהבת לעשות, התגלגלתי אליה במקרה ואהבתי. אבל מתכננת שנה הבאה אולי לחפש עוד עבודה בתחום שלי.

3. בעיקרון כן, בכמה חודשים האחרונים היתה תקופה קצת קשה אבל אמור לחזור למקודם עוד חצי שנה.

4. אני עובדת במקום עם הרבה חוסר בכוח אדם (תחום החינוך) ומפחיד לראות איך מוכנים לקבל כל אחד עם דופק (כולל אותי כי כמו שאמרתי אין לי הכשרה בתחום) לטפל בילדים קטנים

מרגישה סיפוק ועשייה

ועונה עכשיו על 4 שעברתי הרבה עד שהגעתי למה שאני אוהבת, יכולתי לראות השפעה ישירה בין העבודה, הסיפוק והמשמעות לאישה ולאמא שאני. כשטוב לי, אז גם טוב בבית ועם הילדים. כשלאטוב לי, אז כל הבית מושפע, הכוחות מושפעים...

אני בחלד עכשיו וממשיכה לאסוף רעיונות ודברים לקראת החזרה בתחילת שנה הבאה.

ולגבי בעלי, הוא עדיין סטודנט.. אבל בנתיים נהנה מאוד מהלימודים, בעיקר מהשלבים המעשיים יותר... רק עוד שנתיים וקצת יתחיל לעבוד בפועל..

1. כן מאוד

2. כן ויש עוד הרבה לאן להתפתח.

3. כן מרוצה גם מהשכר וגם מהעניין. אבל מניחה שאם היינו מליונרים הוא היה עוזב לגמרי ונשאר בבית עם הילדים + עושה כל מיני מיזמים שעולים לו לראש ואני הייתי ממשיכה לעבוד איפה שאני.

4. בעיקר מנסה למצוא את האיזון הנכון עם הבית כי חשוב לי לקדם דברים בעבודה מצד שני חשוב לי להיות נוכחת כמה שיותר בחיים של הילדים שלי.

1. לא

2. לא

(עובדת בשתי עבודות וזה נכון לגבי שתיהן).

אני לומדת עכשיו תחום אחר ומאד מקווה שאצליח להתפתח בו ולהפוך אותו לעיסוק העיקרי שלי.

3. כן, חוץ מהשכר. וגם רוצה להתקדם אבל באותו תחום.

4. אני מרגישה שיש הרבה אלמנטים של הבשלה בנושא התעסוקתי.

לפני כמה זמן שאלתי חברה אם היא נהנית בעבודה שלה, היא ענתה: "ברור, איך אפשר לעבוד בעבודה שלא נהנים בה?!" ואני חשבתי לעצמי, איך זה כל כך ברור לה, ולי כל כך ברור שאם לא טוב לי זה אומר שאני צריכה להתאמץ יותר. אלה דפוסים ממש עמוקים ותהליכים שצריך לעבור דרכם.

ברור שיש לי לפעמים חרטות על זה שלא למדתי בעבר מקצועות שמעניינים אותי עכשיו ואני לא מוכנה להתמסר ללימודים אינטנסיביים כי המחיר המשפחתי גבוה מידי.

אבל מבינה שיש לי פה דרך לעבור...

1. מאוד אוהבת את התפקיד והמקצוע, בזמן האחרון יש לי קושי עם המנהל הישיר ואני חושבת לעזוב

2. מאוד! התפקיד תפור עלי

3. מאוד מאוד

4. לא לפחד לעבור מקומות עבודה, בדר"כ משתדרגים הן בשכר והן בתפקיד ומדייקים לעצמך את המקום שלך.

3.כן.

4.כשבוחרים איזה מקצוע ללמוד - לברר גם מה עושים בעבודה בפועל. כי הלימודים לרוב שונים מהעבודה.

1. כרגע לא, היו תקופות טובות יותר, עכשו כבר זמן ארוך שזה הולך ומידרדר מבחינתי, אבל נוח לי מדי מכדי שאעזוב כרגע.

2. כנ"ל - היתה תקופה מסוימת שבה זה היה יותר, אבל כרגע נטו נוח, מכל בחינה אחרת על הפנים.

3. הוא נמצא שם מתוך תחושת שליחות, מעבר לזה מאוד קשה לו, וכן שוקל שינוי כיוון חלק מהזמן.

4. כמה דברים -

כסף זה חשוב וזה כן צריך להיות שיקול בבחירה מקצוע. מרגישה שבדוסילנד לא מכירים בזה מספיק, בטח בשלב הבחירה.

עם זה, זה בטח לא שיקול יחיד. כל אחת צריכה להבין מה  מניע אותה בחיים ולנסות לבחור עבודה לפי זה. עבודה שלא עונה על הצרכים שלך (כל אחת ושלה - כסף, שליחות ערכית, הנאה, מאפשרת לגדל את הילדים בנחת....) - קשה מאוד להחזיק אותה, כי החיים מאוד עמוסים ודורשים.

מנהל טוב זה דבר קריטי, עושה הבדל גדול באווירה, בגישה, בגמישות... הסביבה האנושית יכולה לשנות המון וזה דבר שכדאי לנסות לבחון כשבוחרים מקום עבודה (ותודה למנהלים שלי שהביאוני עד הלום, גם דרך תקופות שדברים מסביב הם סבל או בלגן)

עוד דבר שכנראה פחות רלוונטי לפורום הזה אבל בכל זאת - אימהות משנה הרבה בסדרי העדיפויות והתפיסה. דברים שהיו לי ברורים בשאיפות המקצועיות שלי כרווקה (לא צעירה) פתאום השתנו מתוך האימהות. מה חשוב לי, מה מעסיק אותי, איזה משאבים וכוחות יש לי בעבודה...

1. אני אוהבת את העבודה שלי, היא משלבת כמה תחומים ומאתגרת אותי, בקטע טוב.

2. כיום כן (התחלתי את התפקיד לפני שלושה חודשים ככה שאולי דברים עוד ישתנו). עד לפני שלושה חודשים עשיתי את העבודה בלי הרבה הנאה (היו ימים שגם ממש שנאתי אותה).

3. בעלי עובד כשכיר וגם כעצמאי בתחומים שונים שממש אוהב. בנוסף ללימודים שכל הזמן מתקדם בהם. בדיוק מסיים תואר שני ומברר על דוקטורט.

מעולם לא ראיתי בנאדם שכלכך מרוצה מהעשייה שלו. יצאתי שחצנית. מה לעשות? אני ממש גאה בו על הדרך.  

4. להמשיך לחפש, לא להתייאש. לדעתי אני שוברת שיאים בכמות ראיונות שהלכתי ונכשלתי בהם. מיליונים! זה קשה מתיש ומתוסכל.  כל הזמן המשכתי לנסות והתפקיד הזה שאני נמצאת בו הגיע אליי בדרך אחרת (לרוב שולחים קו''ח ומקווים לתגובה., בתפקיד הזה הגיעו אליי להציע את התפקיד למרות שלא הייתי מדמיינת להגיש מועמדות אליה. כך בורא עולם גלגל את הדברים, תודה לה')

אן להפך מבוגרות 

אין פה הרבה משפחות אז בכל מקרה יש הרבה עומס על כל אחד שגר כאן.

מדיח

שואב שוטף

מייבש

נינג'ה גריל

ואולייי לשלם למישהי מבוגרת שתבוא מיישוב ליד לכמה שעות לאפס את הבית ולהוריד ממך הרבה מטלות

כאילו לשנות ראש משמישהו ייקח את הילדים להקלה במטלות האחרות שלך

ואולי לרשום לצהרונים?

וכל הכבוד שאת דואגת לעצמך ומודעת לשים לב לסימנים!!

ואגב, איך את מעבר לעומס עם הילדים? אולי לאוורר שעוצ עבודה ושיהיה לך יותר זמן לעצמך בבקרים?

האמת להביא מישהי מבוגרת מישוב אחר זה רעיון, אבל מעניין איך מוצאים מישהי כזאת, אני אנסה לחפש.

הילדים בצהרונים, התינוק איתי כשאני לא בעבודה.

בעיקרון יש לי זמן לעצמי, אני צריכה יותר לנצל אותו טוב ולא לתת לבוקר החופשי לעבור מול המסך או בשינה.

לחפש מישו מהיישוב הרלוונטי שיפרסם שם

בעידן הוואצאפ דברים רצים

אני חושבת שהבקרים שלך כשאת לא בעבודה זה ממש פוטנציאל מטורף

כי הזמן השקט לעצמך הוא הכי נותן..

אולי לחפש מסגרת לתינוק לימים האלו או לחלק מהם..? אם את איתו קשה יותר לקום ולעשות מחוץ למסך.. ולישון זה מעולה

אם לא מצאת דברים אחרים אז כן זה לחלוטין שווה השקעה ומשפר איכות חיים

1. עזרה ממשפחה- אולי יש סבתא או גיסה שיכולה לבוא פעם בשבוע?

2. מכשירי חשמל- מדיח, מייבש כביסה, רובוט שואב שוטף.

3. אוכל קנוי שרק שמים בתנור או להזמין פיצה

4. לאכול בכלים חד פעמיים

5. לא לקפל כביסה, לקנות סל לכל ילד לכביסה נקיה

6. כותבת בזהירות, לשקול לעבור דירה בשביל הבריאות שלך… (לא ברור אם את כרגע בהריון וזה משהו זמני או שבאופן קבוע את קורסת. כותבת בעוד יותר זהירות למנוע הריון).

אני אשקול את הרעיונות ונבדוק מה מעשי.

לגבי 6, אני לא חושבת שבמקום אחר יהיה לי טוב יותר ולעבור דירה זה לא דבר קליל, למצוא לאן זה הרבה יותר קשה. אני לא בהריון, אני עם תינוק קטן, אבל היו לי דיכאונות בכל מיני מצבים בחיים, גם כרווקה, גם כנשואה בלי ילדים, גם בתחילת הריון, הדיכאון אצלי לא קשור למצב ההורמונלי נקרא לזה ככה.

חיים, תוסס חברתית?

למה הגעת למסקנה שאם אין פה נוער אז אין פה חיים וחברה? יש פה ממש קהילה מתוקה, פשוט כולם משפחות צעירות. גם אנחנו משפחה צעירה, למה אנחנו צריכים מקום עם משפחות מבוגרות ונוער? (חוץ מבייביסיטר)

עם 20-30 משפחות
אם אין נוער, אין בייביסיטר, אז איך יוצאים? איך נפגשים לערבי קהילה וכו...?
משום מה בפתיחת ההודעה חשבתי שאת דוקא מתלבטת אם לעבור למקום שיש שם נערות ועזרה, מקריאה חוזרת ראיתי שהבנתי לא נכון.
ברור שאם טוב לכם שם, תישארו... בטוחה שזה שווה את זה.

אגב, מניסיון, גם בעיר הגדולה עם הרבה נערות, קשה למצוא עזרה. צריך הרבה מזל
יש להן את הסניף, הבגרויות, הלימודים, החיים, ולעזור בבית של עצמן. הן מגיעות רק כשילדים ישנים...חחחחדור מפונק.
ככה שבאמת בשביל עזרה מנערות לא הייתי משנה מקום מגורים.

תמיד מציעים פה בפורום לקחת נערות לעבודות בית וכאלה, אז חשבתי שזה דווקא דבר שכן אפשר למצוא 😂 שיעשע אותי התיאור על הדור המפונק

אכן דור מפונק
חחחח
נערות מגיעות עם דרישות
לא מחליפה טיטולים
רק שהם ישנים
עד שני ילדים
אצלנו בכל אופן.
או שהאימהות שלהן צריכות אותן בבית

מחיר מסוים עד 3 ילדים

אח"כ מחיר עולה😂😂

גם ככה לקחתי סכום זעום לשכנה שעשיתי לה מלא בייביסיטרים (סכום שהיה זעום גם אז). 

גם תעריף אחר לילדים ערים או ישנים..

אבל משעשע אותי

בזמני לא עשיתי חלוקה.

לקחתי אותו דבר לילד אחד או ל3.

רציתי האמת

אבל התביישתי לבקש כי זה לא היה מקובל..

אצלינו קל למצוא

 יש קבוצה של ביביסטריות שכל פעם כשצריכים שולחים ותוך חצי שעה יש מישי מצוינתת

למצוא מישהי עם ילדים פחות או יותר בשלב שלך, ולסכם איתה שנניח פעם בשבוע היא לוקחת את הילדים שלך לשעתיים, פעם בשבוע את לוקחת את שלה

או רק את התינוק אם את מוצאת מישהי שעם התינוק שלה בבית...

זה באמת משהו שאפשר ליישם אותו ואפילו לשמור שעתיים על ילדים של מישהי אחרת יכול להיות טוב למרות שזה דורש אנרגיה, זה מכניס אוירה חיובית לבית כשיש אורחים, מעסיק את הילדים (ואותי) אז כשאני לא בקריסה הפיתרון הזה יכול ממש לעזור שאני לא אקרוס...

להזמין חברה עם ילדים בגילאים דומים לשלך ולהעביר ביחד אחה"צ. כולל ארוחת ערב.

לפעמים כשיש אורחים אז יש יותר מרץ לסדר קצת, להתעסק עם הכביסה, להכין אוכל וכו. וגם אם לא תוך כדי,  זה מעביר את השעות המאתגרות בצורה יותר נחמדה.

אם לא מתאים לך בבית שלך, אפשר לקבוע בגן שעשועים. כולל להביא לילדים כריכים וירקות לארוחת ערב. ואז חוזרים הביתה למקלחת ושינה. 

אפשר אולי להתאחד כמה אמהות ולהביא כמה בנות כל פעם

ואז תוכלו להתחלק בתורנות מי מביאה/להביא כסף לנסיעות

ואולי זה יתן לילדות יותר דרייב שנוסעים עם עוד חברה

השאלה כמה קל ופקרטי לתקשר ולמצוא את זה

סרט בצהריים כשאת רוצה לישון 🥴

אני הייתי עושה ככה קבוע במילואים. ואחר כך הפסקנו וזה ממש מובן להם שזה רק לתקופה..

להעביר את שיטת הכביסה למיון כמו השיטה של @מתואמת

ובאיזה גילאים הילדים? אולי יש משימות שאפשר לתת להם?

איפה גרים?

יש הרבה נערות שיכולות לבוא 

רק תשלמי נסיעות 

כמה ההית מוכנה לשלם על נסיעות וכמה לנערה עצמה?

תראי לדוגמה הקיבוץ שהקימו בבניין בנהריה.

בטוחה שיש עוד נשים במצבך.

אולי יעזור לעשות סבב, ביום שלכם שבעלך יחזור מוקדם ותהיו שניים עם החבורה, ובימים אחרים יהיה לך שעה של שקט.

תחשבי שעה זה כמו חוג בתכלס.

אולי מתאים לשים אותם בזום? אולי יש סבתא שיכולה לדבר איתם בזמן הזה?

אצלנו סיפורי שמע הולכים מעולה.

אני שמה את הטלפון לידי ואת הרמקול לידם, ושמה סיפורים בספוטיפיי.

זה מעביר פרקים לבד.

ככה את יכולה לנוח והם יכולים בזמן הזה לשחק בשקט או לשבת על הספה ולהקשיב.

אם הם חייבים שתהיי במרחק ראייה אולי יעזור לך לשים אטמי אוזניים ולישון על הספה לידם.

זה לגמרי גיל שעושים מה שרוצים וקשה להיות אחראיים למעשים.

מציעה לך להתמקד נטו ב"תרבות הדיבור" שלה, שזה כן דבר שחשוב ללמד בגיל הזה. למשל: "אויש, נראה לי שהתבלבלת, לאמא מדברים בכבוד." או: "אמא קצת כעסה עלייך עכשיו, אבל עדיין אוהבת אותך. אז בואי תראי לי שגם את בכל זאת אוהבת אותי..."

אחריות על מצעים רטובים לדעתי זה מעבר לגילה. אפשר לבקש ממנה, אבל לא להכריח אותה. אם היא מפזרת משחקים, נגיד, זה כן משהו שהיא יותר יכולה להיות אחראית עליו, וגם לא יקרה נזק אם הצעצועים יהיו מפוזרים עד שהיא תאסוף. אבל גם את זה - לא במשחקי כוחות, אלא בצורה משחקית ומתוך כיף.

בכל אופן, אם את מרגישה שאת לא יודעת איך להתנהל מולה, אולי כדאי ללכת להנחיית הורים. זה יכול מאוד לעזור.

ואל תכעסי על עצמך על הפעמים שאת כועסת עליה... זה טבעי וקורה כמעט לכל אמא❤️

שחלק מהדברים שרשמת לא נשמעים תואמי גיל יש לי גם בת בת 5 והיא אינטיליגנטית וחכמה ובוגרת מעל הממוצע לגילה בהחלט

ועדיין אם היא תפספס אני לא אגיד לה לשים בכביסה.

ורשמת גם היא תמצא סדין ושמיכה אחר..זה נשמע אובר לקיחת אחריות של הילדה ( בגיל הזה אם ילד מפספס אצלי אני אכבס ולא יעשה מזה עניין ועד הערב תחכה לו מיטה מוצעת ונקיה)

אגב לכל ילד במיוחד בגילאים האלה יש בקרים נמרחים ויותר מורכבים זה ממש תואם גיל..אני מבינה את הקושי אבל זה לא נשמע חריג..

למה את חושבת שהיא מפספסת בכוונה? כלומר את רושמת אם אכבס היא לא תלמד כלום..מה הכוונה שלך?

לא מפספסת בכוונה.

בדרך כלל מתייחסים מאוד טכני לפספוס. אתמול החליטה לישון על הרצפה, כך שזה לא מסובך עכשיו להוריד סדין וכו' זה להעביר את מה שפרסה לעצמה בלילה ולשים טכנית במכונה. לא חושבת שזה מעבר ליכולת שלה.

הבקרים המרוחים זה לא חד פעמי, יש איזה עניין עם התארגנות בכלל, אני מנסה לפרק ולתת כל פעם משימה ספציפית (להתלבש, לנעול נעליים, לקחת תיק...)

גם אני יודעת שזו תקופה עם הרבה אירועים והיא עם חששות אני בטוחה. מנסה לשדר לה שכל יום בפני עצמו, ואנחנו איתה בכל אירוע. גם מנסה לתת לה זמנים אישיים בכורה כשיש תינוקות. 

לא היה מובן לי בפתיח

בכל מקרה רואה שחכמות ממני ענו דברים מעולים אז נותר לי לאחל מלא הצלחה🫶

שווה לעזור סדר בשלבים שהיא צריכה לעבור, ולעשות רשימה שלהם (בציורים פשוטים).

נגיד, נטילת ידיים, ציור של נטלה, שירותים, ציור של אסלה, ציור של מברשת שיניים, בגדים, נעליים.

ואז הרבה יותר ברור לה מה היא צריכה לעשות, וזה הופך לאתגר שצריך כל פעם לסמן מה היא עשתה (נגיד במדבקה) ואם היא שוכחת זה מזכיר לה.

נכון שיאהה צודקת

איך לדבר כך שהילדים יקישיבו...

הורים משוחררים- ילדים משוחררים

באופן כללי, בגיל הזה צריך בעיקר להתמקד באיך לרתום אותה אליך, שישתלם לה לעשות. אם כי זה כיף, אם כי תרוויח משהו אחרי. אם זה כי תוכל לסמן בטבלה שעשתה משהו, או נספר לאבא/לגננת, או תעשי איקס ואז תבחרי סיפור שאקריא לך וכו. או לעשות בתור משחק- נניח לאסוף את כל החלקים לפי הצבע שאני אומרת כל פעם, או לעשות לאבא הפתעה נניח להתקלח ואז להתחבא בשמיכה ולהגיד לאבא שהילדה לא רוצה להתקלח ואז הוא מגלה שהיא כבר מקולחת ולבושה..

משהו עובר עליה

ויש דיבור לא מכבד.

גם אם זה סיבה ותוצאה עדיין יש פה 2 דברים לטפל בהם, וככל שהזמן עובר, הדיבור הלא מכבד הופך לדבר בפני עצמו ולא בהכרח יעלם ברגע שתטפלו בגורם.

לגבי מה שעובר עליה תנסי לחשוב אם היה איזה שינוי  בחיים שלכם, או לברר עם הגננת אם יש איזה ענין חברתי. אם יש לך שעת רצון של דיבור איתה את יכולה לנסות לשאול איך הגננות איתם, לפעמים לחץ של גננת יכול לגרום לילד צורך לפרוק במקומות אחרים. או שאולי תגלי שאיזה ילדה בגן מתנהגת אליה לא יפה.

לגבי הדיבור אני פשוט אומרת בצורה ברורה, משתדלת בנעימות, מודה שלא תמיד מצליחה - לא ככה מדברים. לאף אחד, בטח שלא לאמא. אני רוצה לשמוע את המשפט מחדש.

לרוב זה עובד..

ממליצה לך ללנוד מהיסודות איך לדבר בשפת תקשורת מקרבת, זה נכס.

כרגע היא רק בת 5, מה יהיה בגיל 15?

כשלומדים איך לנהל תקשורת בונה עם הילדים כבר מגיל קטן, הם גם לומדים איך להגיב מהצד שלהם וזה ממשיך גם כשהצרכים משתנים עם הגיל.

השליש הראשון בעיקר

זה באנגלית אם את צריכה אוכל לתמצת

מקור זה מציג **תשעה כללים יישומיים** שנועדו לפשט את חיי ההורות, לצמצם התקפי זעם ולשפר את שיתוף הפעולה של פעוטות. האסטרטגיה המרכזית מדגישה את חשיבות **התאמת השפה ליכולות הקוגניטיביות** של הילד, תוך מתן זמן עיבוד מספק והצבת גבולות עקביים ללא צעקות. הכותבת מציעה **להחליף הוראות שליליות בהנחיות חיוביות** וברורות, ולתווך מושגי זמן מעורפלים באמצעות קישורם לאירועים מוחשיים בסדר היום. בנוסף, הטקסט מדגיש את תפקיד ההורה **כמודל לחיקוי** ואת הצורך בזיהוי ולימוד מיומנויות חסרות במקום ענישה על התנהגות לא רצויה. גישה זו שואפת ליצור **סביבה ביתית רגועה** יותר המבוססת על הבנה התפתחותית ותקשורת מכבדת.

וקצת יותר בפירוט: 

כדי להתאים את הבקשות שלך ליכולות המוח המתפתח של הפעוט, המקורות מציעים לפעול לפי מספר עקרונות מרכזיים המבוססים על הבנת ה**זיכרון המעבד (Working Memory)** של הילד:

### 1. הבנת מגבלות ה"כוס הקטנה"

הזיכרון המעבד של פעוט דומה ל**כוס קטנה**. כאשר נותנים לו הוראה ארוכה ומורכבת, המידע "נשפך" החוצה לפני שהוא מספיק לעבד אותו. במצב כזה, הילד הופך למוצף, קופא ולא עושה דבר – לא מתוך מרדנות, אלא כי המוח שלו פשוט לא יכול להתמודד עם כמות המידע.

### 2. התאמת מספר השלבים לגיל הילד

המקורות מספקים הנחיות ספציפיות לפי גיל:

*   **גיל 18 חודשים:** יש לתת **הוראה בת שלב אחד בלבד**, כמו "נעל נעליים".

*   **גיל שנתיים:** ניתן לתת הוראה בת **שני שלבים הקשורים זה לזה**, כמו "קח את הנעליים ונעל אותן". שילוב של שני שלבים שאינם קשורים (כמו "נעל נעליים וקח כדור") יהיה מורכב מדי עבורם.

*   **גיל שלוש:** רוב הפעוטות כבר מסוגלים להתמודד עם **שני שלבים שאינם קשורים**, כמו "נעל נעליים ואז קח את התיק".

*   **גיל חמש:** ילדים יכולים לרוב לנהל **שלושה שלבים שאינם קשורים**.

### 3. יצירת קשר לפני מתן ההוראה

במקום לצעוק הוראות מקצה החדר, יש לגשת אל הילד, **לומר את שמו ולחכות שהוא יסתכל עליך**. רק לאחר שנוצר קשר עין, יש לתת את ההנחיה הקצרה והברורה.

### 4. חוק 10 השניות

לאחר מתן ההוראה, עליך **לחכות 10 שניות בשקט** (ספור בלב). למוח מתפתח לוקח בין 7 ל-10 שניות לעבד את המילים, להבין מה עליו לעשות ולבצע את הפעולה. אל תחזור על הבקשה ואל תרים את הקול בזמן הזה – פשוט תן להם זמן עיבוד.

### 5. שימוש בהוראות חיוביות וספציפיות

*   **אמור מה *כן* לעשות:** במקום להגיד "אל תיגע בתנור" (מה שדורש מהילד לעבד מה אסור ואז לנחש מה מותר), תן הוראה ישירה כמו "ידיים מאחורי הגב".

*   **הימנע ממילים מעורפלות כמו "אחר כך":** לילדים אין תפיסת זמן ברורה של מילים כמו "אחר כך" או "יותר מאוחר". במקום זאת, קשור את הבקשה לאירוע ספציפי ביום: "נוכל לאכול עוגייה **אחרי ארוחת הערב**" או "נקרא סיפור **אחרי המקלחת**".

לפי המקורות, התמודדות יעילה עם התקפי זעם של פעוטות דורשת שילוב של שמירה על גבולות, נוכחות רגועה ולימוד מיומנויות חדשות. הנה הדרכים המרכזיות לפעול:

בזמן התקף הזעם: מה לעשות

• אל תנסו להסביר או להגיון: בזמן התקף זעם, החלק ה"חושב" במוח של הפעוט (קליפת המוח הקדם-מצחית) אינו פעיל עקב הורמוני סטרס. ניסיון להסביר למה הם לא יכולים לקבל משהו עלול להחמיר את המצב.
• הישארו רגועים וקרובים: רדו לגובה העיניים של הילד, אמרו משהו כמו "אתה ממש כועס, אני מבין/ה", והישארו בקרבת מקום. הקול והנוכחות הרגועים שלכם מאותתים למוח שלהם שהם בטוחים, מה שעוזר להם להירגע.
• אל תיכנעו (Don't Cave): אם אמרתם "לא" והפעוט מגיב בהתקף זעם, כניסה לדרישתו תלמד אותו שצרחות ובכי הן דרכים יעילות להשיג את מה שהוא רוצה.

שמירה על גבולות בצורה אמפתית

• הכירו ברגשות אך החזיקו בגבול: הנוסחה המומלצת היא: "אתה עצוב שאי אפשר לאכול עוגייה עכשיו. אני מבינה. תוכל לקבל עוגייה אחרי ארוחת הערב". כאשר עקביים עם הכלל הזה, התקפי הזעם יפחתו עם הזמן כי הילד יבין שהם לא משנים את ההחלטה הסופית.

מניעה ותקשורת נכונה

• היו ספציפיים לגבי זמנים: במקום לומר "אחר כך" (מושג שפעוטות לא מבינים), קשרו את הבקשה לאירוע בסדר היום, כמו "אחרי המקלחת" או "אחרי ארוחת הערב", כדי להפחית תסכול ובלבול.
• אמרו להם מה כן לעשות: במקום לומר "אל תיגע בתנור", תנו הוראה חיובית כמו "ידיים מאחורי הגב". זה קל יותר לעיבוד עבור המוח שלהם.
• התאימו את המילים ליכולת: ודאו שהבקשות שלכם קצרות ותואמות את גיל הילד (למשל, הוראה של שלב אחד לגיל 18 חודשים) ותנו להם 10 שניות לעבד את המידע לפני שאתם חוזרים על הבקשה.

לאחר שהילד נרגע

• למדו את המיומנות החסרה: לאחר שהנשימה של הילד נרגעה, נסו להבין איזו מיומנות חסרה לו שגרמה להתפרצות (למשל, איך לבקש לסיים את הארוחה במקום לזרוק אוכל) ולמדו אותו אותה באופן פעיל.
• שימו לב למודל האישי שלכם: פעוטות מחקים את הדרך שבה אתם מתמודדים עם תסכול. אם אתם מאבדים את הסבלנות, השתמשו בזה כרגע לימודי: התנצלו והדגימו להם איך אתם לוקחים נשימות עמוקות כדי להירגע.

הצבת גבולות עקביים עוזרת להפסיק ויכוחים על ממתקים ופעילויות בשתי דרכים מרכזיות: על ידי **יצירת ודאות** ועל ידי **נטרול היעילות של התקפי זעם** כאמצעי למשא ומתן.

לפי המקורות, כך התהליך עובד:

### 1. החלפת חוסר ודאות בבהירות (מניעת ה"לופ" של השאלות)

אחת הסיבות המרכזיות לוויכוחים חוזרים ונשנים היא שימוש במילים עמומות כמו "אחר כך" או "יותר מאוחר".

*   **הבעיה:** עבור פעוט, למילה "אחר כך" אין משמעות זמן ברורה – הם לא יודעים אם זה בעוד חמש דקות או חמישה ימים. לכן, הם ימשיכו לשאול "אפשר עכשיו?" שוב ושוב כדי לנסות להבין מתי זה יקרה.

*   **הפתרון:** כשמציבים גבול ספציפי שקשור לאירוע בלוח הזמנים (למשל: "תוכל לקבל עוגייה **אחרי ארוחת הערב**"), הילד מקבל בהירות. הבהירות הזו מפסיקה את השאלות הבלתי פוסקות כי הילד יודע בדיוק מתי האירוע יתרחש.

### 2. הפסקת הלמידה ש"בכי משנה את המציאות"

ויכוחים והתקפי זעם סביב ממתקים מתגברים לעיתים קרובות כי הילד למד שזו דרך יעילה להשיג את רצונו.

*   **מלכודת הוויתור:** אם אמרתם "לא" לממתק, והילד התחיל לבכות או לצעוק ובעקבות זאת נכנעתם ("רק הפעם"), לימדתם אותו **שהתקפי זעם עובדים** ושהצעקות הן כלי להשגת מטרות.

*   **כוחה של העקביות:** כאשר מחזיקים בגבול בצורה עקבית ("אמרתי אחרי ארוחת הערב, וזה לא ישתנה"), הילד לומד בהדרגה **שהתשובה שלכם היא סופית**. כשהוא מבין שהתנהגות מתלהמת לא משנה את התוצאה, התמריץ שלו להתווכח או להיכנס להתקף זעם פוחת, והתופעה מתחילה להיעלם עם הזמן.

### 3. שילוב אמפתיה עם הגבול

כדי שהצבת הגבול לא תהפוך למאבק כוח בלבד, המקורות ממליצים **לתקף את הרגש** בזמן שמחזיקים בגבול:

*   אמרו לילד: "אתה עצוב שאי אפשר לקבל עוגייה עכשיו, אני מבינה. תוכל לקבל אותה אחרי ארוחת הערב".

*   בצורה זו, אתם לא משנים את הכלל (התשובה היא עדיין "לא"), אך אתם מראים לילד שאתם איתו בקושי שלו, מה שעוזר לו להשלים עם הגבול בצורה רגועה יותר.

2 הכללים החשובים זה

להיות קרוב לילד רצוי בגובה העיניים

לא לחזור על הוראה פעמיים

נותנים לילד הוראה מותאמת גיל

סופרים בלב עד 10 זה זמן העיבוד של ההוראה והבנה שצריך לעשות מה שאמא אמרה(תאסוף קוביות)

הילד לא מבצע

עוזרים לו לבצע כדלהלן

מחלקים את המשימה לחלקים קטנים יותר (אולי לאסוף את האדומים? או בהתלבשות תפתח כפתורים/תוריד גרביים)

הילד לא מבצע

את שמה ביד שלו כמה קוביות מקרבת את היד מעל הסלסילה וגורמת לו להכניס לסלסילה

מחמיאה לו על האיסוף

ואולי צריך עוד פעם לשים לו ביד ולהכניס איתו ולהחמיא ואז להגיד  עכשיו תרים את זה ותשים בסלסילה ולאט אפילו עקשנים בסוף עושים

כי זו סיטואציה נפוצה, בצורה כזו או אחרת,

בעיקר מול בכורים או ילדים שמשהו באופי שלהם מפעיל את ההורים.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של עינת נתן.

לגבי ציפייה תואמת גיל, הציפייה לא רק קשטרה לפעולה עצמה אם היא תואמת גיל,

אלא לעצם הציפייה לשיתוף פעולה.

ילד בן 5 שלא משתף פעולה, משהו מפעיל אותו וחוסם אותו.

הם עדיין קטנטנים בשביל להחזיק מורכבות.

לצורך הדוגמה אם היא ראתה חולצה שהיא רוצה ללבוש ואת מבקשת ממנה להכניס מצעים למכונה

היא לא תכניס את המצעים לא כי היא לא שנה עלייך, אלא כי היא עסוקה בחולצה.

או בקרונפלקס שהיא רוצה או במשהו אחר.

ברגע שההורה מתעקש במצב כזה, זה כבר הופך למאבק כח,

וכבר היא לא תרצה "להפסיד" ולרדת מהעץ.

לכן ספציפית על הסיטואציה הזאת, אפשר למשל לחכות שהיא תחזור מהגן, בשלב מסויין במהלך היום שהיאנרגועה, לא עייפה, לא רעבה אלא פנויה להקשיב, ניקח אותה למרפסת, נראה לה שהכבעסה עדיין מחכה.

ואז מתוך שיתופיות אפשר להציע שנסחב ביחד את הסדין למכונה.

את רוצה להיות הראש ואני בזנב או להיפך?

אבל באמת ממליצה בחום ללמוד על הורות וחינוך ילדים באופן מעמיק. זה כ"כ משדרג את היחסים וההנאה מההורות, מגדיל את הסיפוק ומקטין מאוד את ההתעסקות עם מאבקים מה שמשחרר הרבה קשב לקדם את הילדים מעבר לשוטף.

בקיצור ממליצה.

נגיד בתקשורת מקרבת, איפה אני משיגה הרצאות על זה?

על מה את ממליצה?

בתקשורת כללית, יש את הפודקאסט של דני מקורי על תקשורת מקרבת. ומשם אפשר להמשיך גם למגישים אחרים.

בהורות גם אוהבת את התכנים של עינת נתן. התכנים שלה מבוססים על שיטת אדלר

לא שמעתי אותה מסודר כמו קורס אבל כן שמעתי הרבה פרקים והתחברתי להרבה דברים שם.

הרבה ממליצות על רותי דריאל בגישה ההיקשרותית- התפתחותית, אני אישית פחות התחברתי לצורת ההגשה.

אחרי שלומדים את העקרונות בצור מסודרת, אפשר לחזק ולשמוע הרבה מקורות ומגישים. וגם להיעזר בניתוח סיטואציות בבינה מלאכותית.

אבל הבסיס כדאי ללמוד כמו שצריך ועל גביו להמשיך ללמוד מפה ומשם כל הזמן.

פעם המלצת לי על תקשורת מקרבת

אני אשמח לדעת את מי את שומעת בנושא הזה🙏

בקשר של הורים- ילדים ממליצה על "הבית להורות מקרבת"

בתקשורת מול אנשים אחרים (קשרי עבודה, שכנות, משפחה וכד')

אני אוהבת את הפודקאסט של דני מקורי, ומשם אפשר להמשיך לעוד מגישים.

יש הרבה פרקי אירוח, אחרי דני מקורי כדאי להמשיך לשמוע עוד מגישים גם אם זה לא בנוי בצורה שיטתית כמוהו כי כל אחד מחדד עוד איזה נקודה.

נגיד הוא מדבר על ניהול כעסים ושליטה עצמית (באמצעות מדיטציה וכד')

אני מאוד אוהבת להשתמש בתקשורת של שפת גוף כי היא הרבה פעמים מספרת לנו מה שהדיבור לא מספר.

ההבדל המשמעותי בין תקשורת בין שני מבוגרים לבין מבוגר- ילד

זה שבין שני מבוגרים יש יחסי גומלין וכל אחד אחראי על צורת התקשורת שלו.

בתקשורת הורה- ילד האחריות גם על הצד של הילד היא של ההורה, ההורה צריך לפענח הרבה דברים (למשל אם הילד זקוק למילוי צרכים פיזיים ובכלל לא פנוי לתקשורת)

וגם ההורה אחראי ללמד את הילד להביע את עצמו (באמצעות דיבוב, שאלות מנחות וכד')

לכן ההמלצה נפרדת.

מכיוון שאני עשיתי את הקורס של הבית להורות מקרבת, לא חיפשתי תוכן חינמי שממש מסביר בצורה שיטתית את גישת תקשורת מקרבת בהקשר של הורות. אולי יש, ובאנגלית אם רלוונטי בכלל אני אופתע אם אין מישהו שהרים את הכפפה.

אבל אין לי המלצות מניסיון אישי.

גם לדעתי קורס ממש ולא פודקאסט, מאפשר תרגול וחשיבה יותר מעמיקה שמאפשר להטמיע יותר טוב את העקרונות, עד שהופך להיות טבעי וזורם, אבל זה כבר תלוי כל אחד מה הוא מחפש.

לי לקח כמה חודשים טובים מאז שהתחלתי ללמוד עד שהתחלתי לראות שאני מצליחה ליישם ולדבר את השפה באופן מעשי. ואז לקח עוד זמן והרבה לימוד משלים עד שהפך להרגל.

אומר שזה כ"כ קלאסי לילדה בכורה,

לא בגללה, בגלל ההורים.

גם אני הייתי ככה עם הבכור שלי, היינו קשים איתו, מזדעזעים שמדבר לא יפה ולא מבצע מה שאמרו לו.

עכשיו יש לי ילד בגיל הזה, ואני כ"כ לא עושה מזה עניין אני מתייחסת אליו בתור קטן, אני כמובן אעיר לו שלא מדברים כך לאמא, אבל בלב אני רגועה ולא לוקחת ללב אלא מבינה שהוא קטנציק. 

כי זה "עובר"? כלומר ברור שבאים אתגרים חדשים. אבל אם אין השלכות לדיבור לא יפה,

היא אומרת "לא" "לא אכפת לי"(שזה הכי קשה לי, ברור לי שהיא לא לגמרי מבינה את המשמעות של אכפת)

זה עובר כי יודעים לטפל נכון ולא נבהלים מהדרך.

כשהיא אומרת "לא אכפת לי" תנסי לפענח מה היא בדיוק אומרת מאחורי המילים.

אולי היא אומרת, אמא כל מה שאני צריכה זה רק חיבוק ולא עוד עומס על המערכת אבל אני לא יודעת איך לבקש את זה?

אולי היא אומרת אני רוצה לחוש תחושת עצמאות והמשפט שאמרת לי לא מתיישב עם התחושה הזאת.

אולי היא אומרת הגננת העירה לי שאני לא יושבת ישר במפגש וזה גורם לי להיות עצובה.

אולי היא אומרת אני חוקרת את העולם ומנסה להבין איך העולם מגיב לאמירה הזאת.

אולי היא אומרת אני מרגישה שאת כועסת עלי וזה מפחיד אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם הפחד הזה.

יכול להיות פה עוד הרבה "אוליים" מה שחשוב זה להבין שילדים בגיל הרך שמתחצפים להורים ברוב המוחלט של המקרים מאותתים שהם צריכים עזרה עם התקשורת וצריכים לחזק את הקשר ולא להרחיק.

ואז אם התגובה היא:

חצופה, לא אומרים "מה אכפת לי" לאמא, לכי מיד לחדר!

(כמובן מקצינה כדי להסביר את סוג התגובה)

אז פועלים בדיוק הפוך ממה שירגיע את העניינים

ולאורך זמן זה יוצר ריחוק וחוסר אמון וחוסר שיתוף ושלל בעיות אחרות.

לעומת זאת אם מגיבים באופן שיתן מענה "למאחורי הקלעים" זה מייצר פתיחות ואמון ושיתוף פעולה.

לדוגמה:

תרימי את הטושים שפיזרת על הרצפה.

"לא רוצה"

את לא תוכלי לשחק בפאזל כשהטושים מפוזרים

"לא אכפת לי"

אוקי, אני מבינה שמשהו מציק לך. את רוצה לבחור מתי להרים את הטושים?

כן.

אוקי מתי את בוחרת?

נניח התחושבה היא "לא" אז עוד שאלה באותו כיוון: את רוצה שנרים ביחד, אני את הטושים שפה, ואת את הטושים ששם?

לא

אז מבינים שלא החוסר בחירה (עצמאות) מציק לה.

אז אפשר להגיב:

אוקי אני רואה שמשהו מטריד אותך.

אני מציעה שנעזוב עכשיו את הנושא ונספר סיפור, נשתה תה ביחד, נתכרבל וכד'

ואז כשהיא רגועה יותר לשאול:

קרה משהו בגן? עם מי שיחקת? לבדוק את הכיוון הזה.

לפעמים עצם החיבוק/ סיפור/תה משנה את המצב רוח והיא מעצמה בלי לומר שום מילה כבר תאסוף את הטושים.

אפשר בערב לספר סיפור על דובי ששיחק בקוביות ואמא אמרה לו שאם לא יאסוף את הקוביות הוא לא יוכל לשחק בפאזל.

ולשאול אותה, איך את חושבת שהדובי מרגיש? למה הוא לא רוצה לאסוף את הקוביות?

ואז להמשיך שהוא אמר לאמא שלו מילה קצת לא יפה, הוא אמר לה "לא אכפת לי!"

מה זה לא אכפת? מה זה אכפת? איזה מילה מוזרה.

למה הדובי אומר אומר אותה? מה זה גורם לשני להרגיש?

קרה לך פעם שמישהו אמר לך, לא אכפת לי? למה הוא התכוון?

זה נעים כשמישהו אומר לנו "לא אכפת לי?"

זה לא כ"כ נעים.

מה אפשר להגיד במקום?

אפשר להגיד אני עצוב

אפשר להגיד קשה לי להתאפק וקודם לסדר את הטושים ואז רק לקבל משחק אחר.

וככה עם הזמן בצורה מקרבת להטמיע בה את השפה והדרך שאת רואה לנכון שהיא תשתמש בה.

אבל מה יהיה עם הטושים?? איך היא תלמד שצריך לשמור על חפצים? מה יהיה בכיתה א' היא תגיד למורה "לא אכפת לי" כשהמורה תגיד לה להכניס את הטושים לתיק?

אז יש עוד המון המון הזדמנויות להטמיע הרגלים. למשל כשאת אוספת כלי כתיבה אפשר להגיד בקול:

סיימתי עם הכלי כתיבה, עכשיו אסדר אותם כדי שפעם הבאה נוכל להשתמש בהם שוב.

אפשר כשאת רואה משהו מבולגן לעשות כאילו את "מועדת" על החפץ ולדבר בקול מה היה קודם, מה קרה ומה היה עלול לקרות.

למשל: אוי מישהו השאיר את הטוש על הרצפה, אני רציתי לעבור והחלקתי וכמעט נפלתי כמו בטטה מעוכה על הרצפה. אוי ואבוי!

מה, מה, את צוחקת? את רוצה לראות איך בטטה מעוכה נופלת על הרצפה? וואי הייתי נופלת על הראש והיה צומח לי קרן באמצע הראש.. אוי ואבוי.

ואז להרים את החפץ בעצמך או לשאול מי ראשון מצליח לתפוס את החפץ ולהרים.

או כמחפשים משהו אז להגיד בקול:

אוי חבל שלא החזרנו למקום, עכשיו אני לא זוכרת איפה שמנו את זה..

או דרך סיפור (בגיל הזה סיפורים זה ממש חלק חשוב בהתפתחות) לספר על מישהו שלא אסף את החפצים ואז הוא מתמודד עם ההשלכות של זה.

למשל יש את פרנקלין מבולגן. צמרת משהו ויש עוד.

וגם בסתם סיפורים אפשר לעצור רגע, להסתכל על הציורים ולשאול מה מוזר בציור?

הילד לא אסף את הגרביים לכביסה לפני שהוא הלך לישון. את רואה? הגרביים זרוקות פה ולא בסל כביסה.

מה יקרה?

אמא שלו לא תכבס לו את הגרביים ולא יהיו לו גרביים נקיות איזה באסה לו.

אוי, נראה לי עומד להיות לו קצת מסריח עם גרביים מלוכלכות בחדר, בואי נחפש בתמונות אולי בבית של שלהם יש אטב כביסה לשים על האף. אולי פה? אולי בעמוד הבא? אפשר לשנות את הקול כאילו יש לך אטב על האף ואת מדברת בלי שיוצא אוויר מהאף, כדי לשחרר ולהקליל את הדרך של העברת המסר.

טוב, לא משנה. בואי נמשיך בסיפור.

ואז לחזור לסיפור המקורי אחרי ההפסקה המתודית של המסר שרצית להעביר..

בדרך כזאת לא מוותרים על מה שחשוב, אנחנו מעבירים את המסר בצורה מקרבת ולא בצורה מרחיקה, תוך שימת לב למה הילד זקוק באותו רגע שאמר את "לא אכפת לי", זה ההבדל.

בקורס ריענון נהיגה, המרצה אמר לנו משפט יפה:

מה יש לפני כל תאונה?

לפני כל תאונה יש "כמעט תאונה".

ברגעים הסמוכים מאוד לפני התאונה התרחשה "כמעט תאונה"

לפעמים ה"כמעט תאונה" נגמרת בתאונה, לפעמים היא נגמרת ב:פיו, מזל.

ואז המרצה עבר לדבר ולנתח את ה"לפני תאונה"

כלומר המטרה שלו היא לא ללמד איך להימנע מתאונות, אלא להימנע מ"כמעט תאונה"

בהקשר של ה"לא אכפת לי"

מציעה לך תרגיל התבוננות. גם ממקרים בעבר, אבל בעיקר במקרים הבאים שיבואו.

כשאת שומעת את ה"לא אכפת לי"

תעשי פוס. תריצי את הסיטואציה דקה קודם.

מה קרה בדקה הזאת?

איפה הייתה הילדה? איפה היית את?

מה היא הרגישה? מה את?

מה הייתה שפת הגוף שלה? (נינוחה/ מאופקת)

מה הייתה שפת הגוף שלך? (דרוכה/ משוחררת)

תרדי ממש לפרטי פרטים.

מה הייתה תנוחת הידיים שלכם, מה היה המרחק? האם היית לפניה/ מעליה או לצידה? (מעליה הכוונה שאת עמדת והיא יושבת נגיד, לפניה למשל אתן בהליכה לבית את מתקדמת יותר והיא יותר מאחור)

ככל שתפרטי לפרטים יהיה לך יותר קל לזהות דפוסים.

ואז המטרה לא תהיה איך להגיב נכון לתאונת "מה אכפת לי" אלא המטרה תהיה לתת מענה לכמעט תאונה עוד לפני שזה הסלים, על סמך הניסיון שלך איתה.

אני מבינה שזה נורמלי ותואם גיל.

ילד קטן שמתחצף זה לא כמו ילד בן 10 שידבר אלייך כך. כמובן לא להתעלם אלא מסבירה כל פעם מחדש, בלי להזדעזע, "לא מדברים ככה, זה לא מכובד" , בסוף זה יכנס לאט לאט, הילד לא גדל ביום אחד.

בכוכבית אני אומר שאם את רואה שזה משהו יומיומי, שחוזר על עצמו יותר מידי, או אם זה קורה גם בגן, יכול להיות שיש כאן איזה עניין שצריך בירור. 

1. כן

2. מוציאה מרוקנת באסלה את המיכל המלוכלך, שוטפת עם מים. גם את הפילטר ככה.

3. אני עדיין לא ניסיתי האמת, חמתי וגיסתי משתמשות בחומר של ליאור קוקה. הבנתי שהאחריות לא חלה במקרה כזה

לגבי חברה אחרת, אבל זה אותו עיקרון

1. חובה, אחרת זה מסריח. אני עושה אחרי כל שימוש כדי שלא אשכח, אבל זה לא בשימוש הרבה פעמים ביום

2.עם הטוש של המקלחת

3. מבחינה טכנית, מותר לשים חומרים לא מקציפים. אבל זה כנראה יבטל את האחריות. לחברה אמורה להיות רשימה של חומרים לא מאושרים.

אבל בכל אופן, לא לשים חומר מקציף, זה עלול לעלות ולהגיע למנוע וזה יהרוס את המכשיר

אני יודעת שרובורוק אפשר כל חומר

ואני תמיד חשבתי שלטינקו אין בכלל חומר משלהם חח

ועכשיו אני רואה שגם כתבתי חומרים לא מאושרים.

אבל מבינה שזה היה מובן בכל אופן

1. אחרי כל שימוש עושה ניקוי עצמי

2. בסוף כל יום מוציאה את המיכל המלוכלך, שופכת מים לאסלה, מנקה אותו ואת המסננת במים וקצת סבון עם הטוש באמבטיה - כל הסיפור גג 5 דק'

    פעם בתקופה כשמרגישים צורך, בעלי מוציא את המברשת ומנקה גם את הבפנים

3. משתמשים בחומר אחר לא מקציף, זה אכן מבטל את האחריות.

את לא בסרטים זה באמת המוןןןן.

איך את יכולה להקל על עצמך?❤️❤️❤️

אבל אין כל כך בנמצא

וגם לנוח כשחוזזרת מהעבודה, אבל צריכה להיות קצת גם עם הילדים

אם את בהיריון בסיכון - את לא יכולה לקבל שמירה?

גם בהיריון רגיל עבודה אינטסיבית יכולה מאוד להתיש, אז בטח שבהיריון מורכב וסוחט כמו שאת מתארת...

ובני כמה הילדים? יש סיכוי להשאיר אותם לבד עם תעסוקה לחצי שעה כשאתם חוזרים, ובזמן הזה תיכנסי לחדר וקצת תנוחי ותתאפסי?

כמה זמן עוד נותר לך עד ללידה?

בכל אופן, מתפללת בשבילך שהכול יעבור בשלום, ולפחות תהיה לך לידה שתפצה על הקושי של ההיריון, וגם תינוק מתוק ורגוע!❤️

אני פשוט חלשה בטירוף

אבל ההריון עצמו כאילו לא בסכנה בגלל העבודה

אני צריכה לראות איך עושים את זה נכון

כי גם ככה הם המון עם בייביסיטר/שכנים בגלל המילואים 

חיבוק ובהצלחה! יש אפשרות לבקש אולי לקצר את סבב המילואים הנוכחי? או יותר יציאות? אתם לא במצב רגיל בכלללל!!! וכל הכבוד לך שביקשת ליווי הלוואי שיתנו בקרוב!!

וטכנית תנסי להקל מה שאפשר- לאכול מחדפ, לקנות אוכל מוכן, אולי לקנות משחקים או חומרי יצירה לתעסוקה לילדים יכול להקל, או להביא נערה שתשמור עליהם/ תשחק איתם, מה שיכול לעזור להעביר את התקופה הזאת כמה שיותר בשפיות 

הוא אמור לצאת יותר ..

בעיקרון נשאר רק חודש ואנחנו שבוע שבוע

אבל באמת אולי נשקול את זה