לא בדיוק אותו מילים אבל אותה המשמעות....
ועל זה שאנשים לא מתקוממים על זה
עם כזה פונדמנטאליזם נגיע לאירן..
אבל אני בעד שניכם...
דרשתי קרבתיך..אחרי שעות של וויכוחים זה מה שיש לאנשים להגיד..
"רוצה מדינה דתית?!לכי לאיראן!"
"רוצה שיהיה צבא יהודי?לכי תקימי באיראן!"
ועוד כהנה וכהנה
עם הדיקטטורה שלך בהחלט עוד נגיע לאיראן
בהחלטקול דממהחבל שזה שאנחנו בושים לא משנה את המציאות..
צעד ועוד צעד ויום אחד עוד נגיע לשם;
בס"ד
שה' נתן לנו מדינה,
שלוקחת כסף מכופרים ודואגת בו לאוכל עבור בני ישיבות.
ויותר מזה, שיש עוד אנשים שחושבים שהמדינה הזאת באמת נמצאת לטובתם ולא למען קידום האינטרסים שלה
הרבה דרכים למקום להחיות את ברואיו.
גם ע"י כופרים גמורים.
אם זה מציאות נכונה או לא זה כבר שאלה אחרת, אבל המציאות היא אותה מציאות
לא הייתי קורא לזה עולם התורה אבל זה ההגדרה של זה היום
הכסף שלהם או הקב"ה?
הכסף שייך לקב"ה והוא מחליט כיצד ומתי לתת אותו לברואיו.
ובכללי לבחורי ישיבות זה בושה לקבל כסף מאחרים.
זה חילול ה'.
איך את מסבירה את זה שרבי חנינא בן דוסה היה חי על קו חרובים מערב שבת לערב שבת והעולם כולו לא היה אלא בשבילו?
ואמוראים שהיו סוחבים קורות של עץ למחיתם, והלל הזקן שהיה מקושש עצים למחיתו.
מדברים על ההנגה הנכונה.
יש עשרות סיפורים על תנאים ואמוראים שלא קיבלו כסף כי זה חילול ה'.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
