היא הסיטה את מבטה, רעד בלתי רצוני חולף בה, מעוות את פניה קלות.
"את חושבת שיש סיבה לקשר עם אנוש כלשהו?" היא נושפת, ותולה מבט פגוע בעיניים שלמולה.
אביגיל פוקקת את אצבעותיה במבוכה קלה, וקולה שבור מעט כשהיא אומרת -
"האמת היא שאני לא יודעת".
המילים לובשות להן צורה ונכנסות לחדר, ממלאות אותו בסמיכות מכבידה,
מהסוג שגורם לאי אלו טיפות מלוחות לזלוג על הפנים.
והן שתיהן שותקות עכשיו.
משי ממוללת בידה את שרוך הקפוטשון, נושכת את שפתיה פעם אחת.
ושתיים.
לא הרבה זמן חלף מאז הכירה את אביגיל, ולמרות זאת -
מעולם לא חשבה על מניע כלשהוא שגרם לה לכך.
אף פעם לא הייתה סיבה לקשריה עם אנשים, ודי מפליא עבורה היה איפוא, כעת,
לחפש דבר כזה.
היא בולעת את רוקה, ותרה נואשות אחר תגובה הולמת,
כזו שתהיה ברורה ומודייקת מספיק, על מנת לא להותיר אחריה הרהורים.
ולמרות שהפכה במוחה בעניין שוב ושוב -
אין היא מוצאת ולו קמצוץ של רעיון,
למה אוהבים בכלל?
(נממ שיניתי את השמות)
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר