ואין דרך לצאת ממנה.
בעיקרון זה 2=1+1.
צריך להיות מיואש.
אבל אין יאוש בעולם כלל,
וזה גם לא עוזר להתייאש.
אלא רק מזיק.
וזה גם לא כיף.
אז מתעלמים.
ואז כבר לא אכפת לאנשים
והגאולה לא נדרשת.
אז באים יהודים ודורשים אותה,
אבל זה לא באמת עוזר,
וגם היהודים האלה נרדפים ונדפקים.
מה נוצר?
פרדוקס.
או בקיצור - אכלנו אותה.
נא לא לייאש.
בדיוק במצבים כאלה מגיעה הישועה!
כבר לפני 1950 שנה בערך.
הוא יבוא, .בוא יבוא הגדול בימים!
ארגמן-מלוכה - כתפיו,
לראשו אפיריון - שמי-ציון הכחולים,
והשמש - עטרת-זהב.
הוא יבוא, בוא יבוא, הגדול בימים!
הפורק את העול, הגואל,
הזוקף כפופים ומתיר אסורים -
יום חרות במלכות-ישראל.
הוא יבוא והשלח - שרביט בידיו,
כמכלול-המלכות ישע-יה.
ועצמות לוחמי החרות - עבדיו
תכסה כעפר נשיה.
אבל לא מספיק.
ואני לא רואה כרגע שום דבר לעשות.
בס"ד
ולא להתחיל בברוגז כשהגאולה לא מגיעה בדיוק איך שחשבנו..
ולא מתחיל שום ברוגז.
ולא אכפת לי איך היא תבוא, העיקר שתבוא כבר.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
