עלמה תמיד הייתה ילדה של בית, גם כשגדלה ועברה לעיר אחרת. לא ממש אפשר לראות את זה, כי היא מתנהגת כאילו שטוב לה אפילו שהיא לא הייתה בבית כבר חודשיים, אבל מי שישב איתה קצת מאוחר בלילה יכל לראות. ולברוח, כמובן.
בעיר מהירה שבה הכל מתחלף בשניות אף אחד לא נשאר עם אדם שנזכר ומתגעגע.
בדרך כלל היא שוכחת את הרגש הזה. היא עסוקה מדי.
היא לומדת ועובדת ומבלה. אבל ביום הזה יש משהו קצת אחר משאר הימים.
יש יותר שמש מכרגיל, ויותר אנשים ברחובות. נדמה שהרכבת נוסעת מהר יותר היום, שורקת.
והריחות. ירקות רקובים ודגים מהשוק, ביוב שעלה על גדותיו, תבלין חריף ממסעדה קטנה.
וכל עומס החושים הזה מטריף לה את הדעת. אז במקום לעלות לאוטובוס היא מתיישבת על ספסל ומכסה את הפנים עם הידיים שלה. ואישה אחת שניגשת אליה לשאול מה שלומה נענית עד מהרה בנפנוף קצר של היד ובמלמול שקט של הרגעה.
ואולי, לא יודעת, אולי עלמה קצת מתפרקת, בשלב הזה של היום, שהוא כבר לא ממש בוקר אבל עוד בכלל לא צהריים. אפשר לראות את זה בדמעות שלה.
היא אף פעם לא בוכה. לא כשהיא בירושלים. כשהיא בבית אז היא מצליחה קצת לבכות, אבל איך שנגמר סוף השבוע היא מתאפסת, חוזרת להתחלה שלה, ונוסעת.
אולי היא שוכחת לקחת איתה קצת רגש. אולי געגוע קטנטן חדר לה ללב ופתאום עכשיו הוא יוצא.
אולי.
ופתאום היא יודעת, עלמה, מה היא צריכה לעשות. היא מתקשרת לאימא שלה שגרה בשכונה קטנה באיזו תל אביב משוגעת, ומבקשת ממנה, אם אולי היא היכולה, לספר לה על אבא. וכשאימא שותקת היא אומרת שהיא פשוט תבוא הביתה לארוחת צהריים.
והיא קצת מחייכת כשהיא חושבת על אימא שלה עומדת במטבח ומקלפת תפוחי אדמה למרק שהיא אוהבת, כי אימא היא לא אדם של מטבח ובדרך כלל היא מזמינה אוכל סיני מהמסעדה שבסוף הרחוב.
אבל אימא יודעת לזהות זמני מצוקה, וכשהיא תגיע הביתה יחכה לה מרק.
ועכשיו, לקום. יש אוטובוס בעוד חצי שעה.