עלק. לא נחתם ולא נעלי בית.
אבל עשיתי את זה.
עכשיו אני צריכה לישון.
אבל אני לא רוצה לישון.
אני לא רוצה לקום מחר לעוד יום לימודים.
אני צריכה לבדוק מתי באלי לממש את החיסורים הנותרים.
בכ"מ מחר לא טוב לניצול חיסורים כי הבית מלא 'שמחה' וזה קשה לי.
אוייש מוייש. המחשבות העייפות האלה.
הערנות השקרית הזאת של אחרי התשישות הסחוטה.
חוסר היכולת להתנתק ולזוז.
דבקות. ולא מהסוג הטוב.
חמודה זאתי ^^...
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר