אבל יש בי געגוע מסוים למה שהייתי פה פעם. כלומר, לא סלידה ממה שיש היום או משהו כזה, להיפך אולי --
אבל לפעמים תוקפים אותי געגועים למשה השמיניסט שצחק יותר בקלות וטעה פחות בקלות. אני יושב במיטה ונכנס לערוץ, וכמה אני במיטה הזאת כבר, אחת לשלושה שבועות, והיא המיטה הכי נוחה שיש, והחדר הזה עדיין שלי למרות שאני בו רק אחת לשלושה שבועות, ובכל אותו הזמן אני בחדר שהוא לא שלי.
אז אנ נכנס לערוץ ולרגע אני שמיניסט, עם ים זמן ורצון לחלוק אותו; אבל אני כבר לא, וזה טיפה עצוב.
נפתלי הדגאירועים כאלה גורמים לי לחשוב שבעצם יש ציר שכולנו נעים סביבו.
שורדתתתאחרונהשגדלים בלי לרצות בכלל.
כאילו לעולם יש איזו מטרה, ובדרך אליה הוא מושך איתו כמה, שיגדלו כבר ושיעזרו לו להגיע אליה.
הכל היה ברור אז.
מה טוב ומה לא טוב.
\
מתגעגעת לאני עצמי שלי הטוב והחי והשמח והמאמין כל רגע ורגע וחותרת להגיע לשם תמיד
|לא קשורה|
ואתה בנאדם ממש עמוק ומעניין. שכוייח לך!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
