מעץ התאנה רימון נשר
רוח מצלצלת בענפי החרוב,
מזייפת מנגינה עתיקה
של שבעים.
חתול רעב שורע ארצה
על האדמה החמה מעובש,
מנמנם באדישות לדממה.
מעץ התאנה רימון נשר
מרים החתול את עיניו,
ירא מהנפילה
ירא מהמכה.
האדמה צוחקת לרימון;
בוא, הפוך לריקבון שבתוכי
והרימון נופל מהעץ הזקן.
יללה ניפצה את גן העדן
של חלומותיי
עוד אד עולה
מסירחון האדמה
בלילה כולם חוזרים הביתה.
וכל הכבישים מלאים
בכיוון אחד,
וכל הדרכים
עמוסות במטריות שנשברות ברוח.
והשבים ממהרים,
ביתם קורא להם
ועל האספלט הרטוב מוצב שלט,
עם עיטור פרחֵי בצד -
בואו לביתי, אני לבד.
בלילה כולם חוזרים הביתה,
ורק לביתי לא חוזר אף אחד.
בבוקר השבילים רמוסים
מאלפי העוברים הרצים שם,
מנסים לתפוס את סופה
אצה להם הדרך.
בבוקר השמש מחייכת בחום
אך למי שמסתכל עליה.
ראיתי אדם שזעף אל השמש
ומאז לא זרח לאורה.
בבוקר השבילים רמוסים,
ורק שבילי נקי מאורחים.
אחר הצהריים כולם יושבים במרפסת,
מחייכים על כוס של שעת תה.
מי שיעצור
לנשום
יוכל ללטוף לאירוס,
זקני הדרך אומרים שהוא פורח
רק לעוצרים.
הרוח שרה אחר הצהריים
אחר הצהריים כולם יושבים במרפסת,
ורק השמש ממשיכה לרוץ
ושוב יורד חושך
בגלל השמש
ו
יללה ניפצה את גן העדן
של חלומותיי
עוד אד עולה
מסירחון האדמה
חיברו אותי לגמרי.
(אה
גם החתול
)
תודה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
