פרשת ואתחנן נראה לי, התחדש לי חידוש מופלא.
נכון לנעול נעליים? ולגרוב גרביים?
אז למעול מעיל!
ואז גיחכתי בשקט לתוך הספר. כי כשאני עייפה המחשבות שלי מגחיכות אותי בקלות.
ואז המורה העיפה אליי מבט תוהה, גילתה ספר פרוס על השולחן, אוזניות, וחיוך מטופש על פרצופי
וכתגובה מתבקשת שילחה אותי החוצה לכמה דקות.
וזאת הפעם הראשונה שמשלחים אותי החוצה בבית הספר הזה. הידד לי
*בננית*(וד"א, יש לזה משמעות עמוקה.
מעיל - מעילה.
(בגד - בגידה)
יש בבגדים משהו שקרי)
זה נכון כל כך.
אני חושבת על זה הרבה לאחרונה.
(...ואם כבר, אני חושבת הרבה עלייך בהקשר הזה.
אני צכה באמת לשחנש איתך על כמה דברים. אבל לא בפורום הנרחב הזה)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
