~תות~שחור
שחור על הפנים.
הייתי בטוחה שפעם הבאה שאהיה מלאת גואש זה יהיה בצביעות של חב"ב.
והיה מצחיק.
כאילו אנשים הכי הזויים שיש
ודווקא איתם הייתי הכי אני.
הכי אני שיש
וזה אפילו לא כאב.
סמינריון שמינית ויאאלה לישון.
יוו
וחברות שלי
(thzv fh; at,o cfkk kt nchbho t, nv af,uc pv
ut, vcshju, vpryhu,'
avo akh ruc vzni/
x,unv/
cut bvhv auuho?)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
