דוד חגוליעקוב

5 שעות · 

אני פרמדיק במד״א, ובדיוק כמו כל הפרמדיקים והחובשים, גם אותי עידכנו בהחלטה החדשה של וועדת האתיקה הרפואית.
׳צריך לטפל בפצועים לפי מידת הפציעה שלהם, אפילו אם הם מחבלים.׳
זאת אומרת, שאם יש מחבל פצוע קשה, ויהודי שנפצע מאותו מחבל הוא פצוע בינוני, אני צריך לטפל קודם במחבל האכזר, ולהשאיר את היהודי החף מפשע לסבול.
״זה מחדל!״
אני צעקתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. אבל כל מי שהיה מוכן לשמוע, לא היה צריך שכנוע, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה בדיוק כמוני - משוכנע.
קיויתי שאני לא אצטרך לחוות סיטואציה כזו, תמיד נגעלתי מהמחבלים, כשרק חשבתי על האפשרות לטפל במחבל, עלתה בי תחושת קבס, והיה בא לי להקיא את נשמתי.
בכל פעם שרצתי בדרכי למקום פיגוע, שפתי היו ממלמלות פרק תהילים, ״בבקשה אלוקים, תעשה שאני לא אצטרך לטפל במחבל״. הייתי מבקש.
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא גזען.
אין לי בעיה לתת טיפול רפואי לערבים, אבל למחבלים?
מחבלים זה כבר סיפור אחר לגמרי.
על האפשרות שבה אני אצטרך לטפל במחבל במקום ביהודי שנפצע ממנו - אפילו לא רציתי לחשוב.
קיויתי שאני לעולם לא אעמוד בסיטואציה כזו.
- - -
תקוות לחוד, ומציאות לחוד.
זה קרה כשעמדתי בתחנה, מחכה לחבר שיבוא לאסוף אותי, פתאום מכונית מיצובישי לבנה סטתה מהכביש, עלתה על המדרכה, ודרסה אנשים מהתחנה שניצבה ממול.
בשניה הראשונה לא הבנתי מה קרה, הוא נהג שיכור, זו תאונה? ובשניה השניה הבנתי - זה כנראה פיגוע.
הנהג הדורס יצא מהרכב, הסכין ביד שלו, והמבט הרצחני בעיניים שלו, הוכיחו שצדקתי - הוא מחבל.
קפאתי, לא ידעתי מה לעשות, ״לברוח? לנסות להגן על הנשים והילדים? החיים של מי יותר חשובים לי?״ שאלתי את עצמי.
אבל מסתבר שלא כולם קופאים כמוני במצבי לחץ, יש אנשים שלא מאבדים עשתונות.
אדם מזוקן עם כיפה סרוגה שלף במהירות נשק, וירה במחבל, *בום* *בום* *בום* שמעתי שלוש יריות רועשות, שלאחריהן ראיתי את המחבל נופל או יותר נכון מתמוטט לרצפה כשגופו רופס.
״אתה יודע להגיש עזרה ראשונה, אתה חובש מוסמך, עכשיו תורך. אל תקפא ותאבד עשתונות, תפעל בקור רוח בדיוק כמו המזוקן חובש הכיפה הסרוגה״. אמר לי קול בראש שלי.
הקשבתי לו, רצתי במהירות, וחציתי את הכביש.
ופתאום הבנתי את גודל הדילמה, המחבל שספג שלושה כדורים בביטנו, לא ישרוד אם אני לא אעצור לו את הדימום במהירות, ומצד שני, יש יהודי, שגם הוא במצב קשה, אומנם קשה פחות, הוא לא איבד כזו כמות דם כמו שהמחבל איבד, אבל אם אני אטפל במחבל, הוא כנראה ימות עד שכוחות ההצלה יגיעו - דילמה.
לפעול לפי החוק, או לפי ההגיון, המצפון, והרגש האנושי?
החלטתי לפעול לפי הרגש האנושי שלי, טיפלתי ביהודי, והצלתי את חייו.
עד שהגיעו כוחות ההצלה - המחבל כבר מת.
- - -
כל הנוכחים בזירת הפיגוע, היו יהודים (חוץ מהמחבל כמובן). לא חשבתי שמישהו מהם ילשין ויספר שטיפלתי קודם ביהודי למרות שהמחבל היה במצב יותר קשה - אבל טעיתי.
בין הנוכחים בזירת האירוע, היה שמאלני, ולא סתם שמאלני, אלא שמאלני שהוא אחד מפעילי הארגון שגורם לעם שלנו לצרות צרורות - בצלם.
כשאותו ׳צלמני׳ התלונן שעברתי על חוק האתיקה הרפואית בפני השוטרים שהגיעו לזירת האירוע, הם ניפנפו אותו.
אבל אז הוא הראה להם את הסרטון שהוא צילם, והסביר להם שהוא פעיל ׳בצלם׳, ואם הם לא ייקחו את התלונה שלו ברצינות, הוא יפרסם את הסרטון ברשת העולמית.
(תכל׳ס הוא שיקר, בכל מקרה הוא היה מפרסם. אבל מה כבר אפשר לצפות מפעיל בצלם? הם השקרנים ומסלפי המציאות הכי גדולים שיש!)
ולא רק זה, הוא יתלונן עליהם (השוטרים) במח״ש שהם לא ביצעו את עבודתם. 
השוטרים נבהלו, והחליטו לעצור אותי.
- - -
היום נשפטתי, השופט שהחליט לעשות ממני דוגמה ל״מה קורה כשאנשי הרפואה לא פועלים לפי כללי האתיקה הרפואית״, גזר עלי 5 שנות מאסר.
5 שנים אני צריך לשבת בכלא!!
ובגלל מה?
בגלל שעשיתי את המעשה הנכון, והצלתי יהודי חף-מפשע, על חשבון חייו של מחבל אכזר שניסה לרצוח אותו, ולא היה מהסס לרצוח גם אותי ואותך?
מערכת המשפט, כן זו שאמורה לפעול למען הצדק, מוציאה תחת ידיה פסק דין כל-כך לא צודק!
והכל בגלל מי? 
בגלל כמה רופאים שמאלנים שקבעו את כללי האתיקה הרפואית, והחליטו שאם מחבל נפצע יותר קשה מהאזרח שהוא פגע בו, צריך לטפל קודם במחבל.
זה מחדל! 
ואני במשך 5 שנים אצטרך לשלם את מחירו של המחדל הזה.
אני מבקש ממכם, בבקשה תעזרו לי, בואו נגיש כולנו עתירה לשינוי החוק האבסורדי הזה, תעזרו לי לקום מהישיבה הממושכת בכלא שהמדינה מתכננת לי.
לא, אל תעשו את זה רק בשבילי, תעשו את זה (גם) בשבילכם!
״איך בדיוק זה בשבילכם?״ אתם בטח תוהים לעצמכם, אז אני אסביר לכם.
את/ה הבחור/ה שעכשיו קורא/ת את הפוסט הזה, יכול/ה להיות היום או מחר (חס וחלילה) חלק מהפצועים בפיגוע, אולי המצב שלכם יהיה קשה, אבל המצב של המחבל שפצע אתכם, יהיה יותר קשה.
החובשים שיגיעו לזירת האירוע, יטפלו קודם במחבל...ולכם יכול להיגרם נזק בלתי-הפיך, ואולי אפילו סופני...
מבינים למה זה (גם) בשבילכם?
אז תעזרו לי, תעזרו לי לעזור לכם, תעזרו לי, כדי שדבר כזה לא יקרה לכם, או לקרובי משפחתכם.
- - -
ממני...
הפרמדיק שעבר על החוק בכך שהוא עשה את המעשה הנכון.
* * * * * * *
למחבלים לא מגיע לחיות.
מגיע להם עונש מוות, הם רוצחים אנשים חפים מפשע רק בגלל שנאה עוורת, ולאנשים כאלה לא מגיע לחיות.
ולא רק בגלל האנשים שהם הרגו, אלא (גם) בגלל האנשים שהם יהרגו ברגע שהם ישוחררו מהכלא, ושוב יחזרו להיות מחבלים.
אבל עזבו את זה שלא מגיע למחבלים טיפול רפואי, בכל זאת אנחנו מטפלים בהם.
אבל מילא לטפל בהם...(ממש לא מוצדק מבחינתי) אבל למה לטפל בהם על חשבוננו? אזרחים חפים מפשע שכל חטאם הוא שהם יהודים/ישראלים?
צריך לעשות לזה סוף.

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.