אני שונאת שמרחמים עלי.
תחסכו לי את זה.
היום חברה שלי סיפרה לי בבכי מלא גאווה,
שמה שאנשים חושבים עלינו זה המציאות שלהם לא שלנו, ואת המציאות שלנו אנחנו היחידים שיכולים להחליט עליה.
והיו לה דמעות בעיניים
ושהיא הרימה את הראש
היא התמלאה בכוחות.
ויצאה לה לדרך חדשה.
שהיום היא שלחה לי את האסמס הזה שעוד שניה גרם לי לרוץ אליה
ולצרוח עליה שתפסיק לחשוב את זה כי אני הכי אוהבת אותה בעולם
ולחבק אותה חזק חזק. ולא לעזוב.
אז שזה קרה, נזכרתי שיש מתכונת
חמשושיות מסכנות בחדר מלא נמלים
מתבכיינות
(לא אומר עוד כלום. רק אצחק בשקט)
אה. והכל מאהבה
מטומטמת שחשבתי
שבאמת אכפת לה
ושהיא באמת תהיה שם בשבילי.
אוי.. התמימות.
בקור הזה, הייתי צריכה לוותר על הגלידה.
אולי איזה שוקו חם
אולי.
או תה
עם נענע
ושמיכה.
"אני אדם משום מקום
שמחפש לו רק סיבה לנשום"
(ואולי
לי אין סיבה.
אל תגידו כלום.
כלום)
הו, שויין
יהיה מה שיהיה.
חשבתי שהיא טובה
באמת באמת שחשבתי.
ואולי עדיין אכפת לה ממני
כי כולן אומרות
אבל
אני
|בוכה|
(אופטימיות חסרת גבולות
איפה את?
ובכלל גם את לא טובה בכלל)
אני רוצה בית
קטן
עם מטבח
וספות ישנות
נוחות כל כך
ותנור
וארובה
וחיבוק
["לכל אדם יש זכות לחלום"]
אולי איזה שיר?
טיפות|אביב גפן
אמא,
אל תשאלי מה קורה בחוץ
לפעמים זה נראה לי
כמו בית משוגעים
את יודעת
אני רחוק מלהיות מלאך
אני מסתיר בכנפיים
גם כמה חטאים
הלכתי על העננים
וטיפסתי על סולם של כוכבים
עמדתי לבד על ראש ההר
וצעקתי כמו נביא תמהוני ומוזר
נרטבתי בטיפות של החיים
אבא,
עם הזמן זה מסתדר
בגלל שלא היה בית
גם לא הייתה גדר
אז למדתי את השפה של הבודדים
ופתאום שמעתי כל כך הרבה
הערתי את החלומות
וחלמתי אותם עם עיניים פקוחות
נלחמתי לבד בסערה
עם שרביט של שירים ומחברת קרועה
נרטבתי בטיפות של החיים
אם בסוף או אם ראשון
אם זה מצליח לי או אם זה כישלון
נרטבתי בטיפות של החיים
יש
