ברית המועצות זה כאן.
רשעים ארורים
פריקה מאוחרת
רצון לפעול
הצילו תושיענו
ברית המועצות זה כאן.
רשעים ארורים
פריקה מאוחרת
רצון לפעול
הצילו תושיענו
זה לא ברית המועצות.
זה רוע מסוג אחר.
ברית המועצות הם היו גוף נפרד מעם ישראל,
לכן היה יותר קל להלחם בהם בנחישות,
ללא מצפון, וללא שאלות והתלבטויות.
המדינה פה הם ערב-רב,
הם מעורבבים בעם.
חלק גדול מהעם גם חושב אותה לטובה,
זה הרבה יותר קשה מהבחינה הזאת.
כל מלחמה בהם זה מלחמת אחים.
כל מאבק שנוי במחלוקות.
כתוב שככל שהגאולה מתקרבת הקליפה השולטת והנראית לעין
זו הקליפה היותר קרובה לפרי.
בהתחלה הקליפה היא נפרדת לגמרי מהפרי,
ורק צריך להוריד אותה,
אבל היא לא דבוקה אל הפרי.
זה ישמעאל, הם הכי חיצוניים,
בני אברהם (אברם..) אבל לא מעבר לזה.
הקליפה הבאה קצת יותר קרובה,
אבל גם היא לא דבוקה,
זה עשו, בן אברהם ויצחק, אבל לא בן ישראל.
אח"כ זה הקליפה הזאת,
שהיא כביכול חלק מאיתנו,
(ד"א, גם בפרטיות, עם היצה"ר זה ככה)
אותה הכי קשה להפריד ולהוריד,
אבל כשמצליחים,
מגיעים לפרי,
עמ"י ללא שום קליפות,
וזו הגאולה.
(אולי הגאולה היא שכביכול ה' אוכל את הפרי
)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)