הגענו עד לצומת מצפת!!

היינו חצי שעה והכריחו אותנו לחזור

הקטע הוא שהייתה לנו הסעה. אז אמרנו להם שאנחנו לא יכולות להתפנות.

והם אשכרה חיפשו את הנהג ואיימו עליו שאם הוא לא בא הם לוקחים לו את הרשיון

אנחנו חיים במדינה לא דמוקרטית.

נקודה.

סוף.

וסהכ באנו בגישה של לא להסתבך.

וזה נוראי שבמדינת ישראל אסור להוריד רגל לכביש

מסכנים נחלת ישראל. לפני שהגענו הם חטפו מכות

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול