אני לא מבינה את זה, אבל אסור לי לא להסכים?
לא מסכימה עם מה שחברות שלי חושבות על השב"כ
לא מסכימה עם מה שהן חושבות על בנים-בנות
לא מסכימה איתן על הרבה דברים, אבל כבר אין לי על מה לדבר איתן.
כי כל היום מדברים על העצורים, ואני חושבת עליהם דברים אחרים לגמרי ממה שהן חושבות. באמת סליחה, שאותי חינכו להפעיל את השכל שלי ולא לצעוק כמו תוכי כל מה שאומרים
א.לא חינכו אותן לזה.
ב.הן לא מאמינות בזה שזה עצוב.
ג.תקראי-
עצוב, משעשע, מגוחך..? (תבחרו) - נסיונות פעילים
כולל את התגובות.
ד.לא משנה מה הדעות שלך או שלהן ובמי אני מצדדת-העיקר שאת חושבת.
ה.אבל אל תסגרי את עצמך לדעות שלהן בגלל הדרך הגרועה שהן מוציאות אותן.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
