מסקנות מההפגנה-

# היה טוב, הרגשתי שעוררנו את העם ובעיקר את עצמינו.

# תוך רבע שעה הגיעו איזה חמש ניידות. כולה ארבעים בנות ועשרים בנים איזה לחוציםםם...

# לא הכעסנו את השוטרים..חוץ מכמה בנות שעשו דווקא זה היה מעצבן!

 היינו באחריות האולפנה, לא מתאים לנו לראות עכשיו מעצר בפרצוף. כולה באנו לעורר,ממש לא באנו להעצר.

 היא הייתה כזאת חמשושית מתלהבת! "לא אכפת לי שיבעטו בי זה לא כואב" מה אכפת לי כואב???

את בת!!!! תפנימיייי!! בררר עיצבנה אותי!!

# היה אנשים כאלה חמודיםם! צפרו לנו וצילמו אותנו, צעקו כל הכבוד. אין על עם ישראל!! צו'כר!!!(=סוכר)

# והייתה מישי סתומה שצעקה לנו מהחלון " שישארו שם, עדיף" עיצבנה אותי. ניסינו להסביר לה אבל הרמזור היה כבר ירוק..

# והרב דביר היה כזה חמודד, הוא ממש החמיא לנו!! מלא אנשים עברו שם בדיוק באותו זמן, זה היה מגניבב

# אח"כ חזרנו לאולפנה והבנים החליפו אותנו.

ממ לדעתי הייתה הפגנה טובה, אבל יש מה לשפר. היה כמה בנות שצרחו ורקדו שם כאילו לוידעת איפה הם.

והיה שם בנים (יחסית רחוק אבל עדין) והסברנו להם.

לדעתכם, אסור לבנות לעשות לבד הפגנה??

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול