וכשהוא מתפלל? במניין? בקרליבך? ובברסלב?
וכשהוא מתפלל? במניין? בקרליבך? ובברסלב?
פותחים אותו, מכניסים וסוגרים.
איך מכניסים היפופוטם למקרר בארבע שלבים?
פותחים, מזיזים את הפיל למדף העליון, מכניסים את היפו לתחתון וסוגרים
ובעזרת גברים? (יד שמאל למעלה)
ובבני עקיבא? (שתי הידיים שלובות)
![]()
לא משהו עמוק או בוגר במיוחד.
קול דממה2 מקדימה 3 מאחורה.
מוציאים את הפילים קודם...

וכשהוא שוחה? וכשהוא מזיז את האוזניים?
*עונים לא*
*שולפת את הזרת*
וכשהוא עשה דיאטה![]()
ישלי?
חולה על זה.יעלשניצל תירס
או
חסה
?!
פינג.חסה!
אתם טועים, בני אדם
מצחיק כל פעם מחדשכישוף כושלבום!
שניצל דג
קול דממהאו סתם אחד מחוק שצוחק מעצמו ואז כולם צוחקים איתו ונחמד להם.
מלפפון, הוא יותר או ארוך?
[שלא תעזו להגיד לי שזה לא ככה! זאת בדיחה אחרת. זהו.]
מה יותר מהר או נמר?
מה ההבדל בין שפן?
הדבר היחיד שמצחיק בזה הוא חוסר ההקשר שבין הדברים.
השילוב שיש פה בשרשור הזה.
חצי עושה לי "יאוווו בדח"פים עליינו!"
והחצי השני גורם לי לחשוב "אבל זה לא קשור! אה, בעצם זאת סתם בדיחת קרש."
בום ששש
וכשהוא ערום
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול