% הם בכלל לא יפים, וזהו זה לעכשיו

%טיפשות חשבתי שזה נחמד

אבל כנראה שלא יכוליות לי נחמד עם דבר שלא טבוע בי\אפילו עם מה שכן

%אני אוהבת את חברות שלי וגם שהיא קוראת לי בשם חיבה

%אני אמורה לשאת בתוצאות של ההחלטות שלי,

גם אלו השגויות

זה לא נחמד בכלל

%לא באלי זה וזהו

%אין אנושות אם אני לא מוצאת אחד כזה אפילו, בחיי

%אני מפחדת מעצמי

תודה לך, הי בכלל

ערב טוב, סיימתי מבחן היום, יש לי ביביסיטר ומאפייה בפ' בלתי דגושה ושוואית ומשקפיים.

וקיבלתי היום על הראש, ואז על הלב

וזה קשה, אז השם, תניח את זה בבקשה בחדרים הנכונים.

"אודך על כי נוראות נפלאתי."

מול: "אודך ה' כי אנפת בי."

ולהבדיל, להחזיק אוטובוס בשקית. אוטובוס בארון. עיין ערך מיכל ונפלאותיה.

(איי. אנשים לוחצים על הידית)

ואתם יודעים מה ההבדל בין תלישה לעקירה?

אני יודעת, אבל זה מגילתי נורא, אז אין לי כח לכתוב בעצם.

ואלתרמן הוא האנש הראשון ללא שפם. על השטרות, כוונתי.

המנמוש, הגיעו טפסים! הגיעו טפסים!

אני מפחדת מהיום בו אגיע למעלה,

ואשאל: "המלכת את חברך עליך?"

לא אשאל אם ייקרתי. או אהבתי. או הערכתי.

המלכתי. |צמרמורת|

מילימלים:

"הוא לא מבין", אמרתי לו. "ככה זה".

"אני יודע", שח בכבדות.

"אנשים לא מבינים.

הרבה פעמים. הרבה דברים. הרבה אנשים."

העניין הוא כזה:

אם הכורח מעורר את העשייה, ואזי וחיבור נוצר,

גם אם יהיה זה בסופו של עניין חיבור לוהט ואמיתי;

כשייגמר הכורח, אחוזי סיכון גבוהים שייגמר החיבור.

ואם הצורך מעורר את החיבור, ישמור השם,

איך אפשר לסמוך על צורך. הלא ימינו, ימי אהבה וימי שנאה משמשים בם בערבובייה.

היום היה יום מוזר: קמתי בחמש וחצי,

התחלתי את היום בחברותא במסילת ישרים (), בתיה הודיעה שאני קשיש אלוף דמקה במועדון השכונתי,

היו לי חיים בפנקסים, פרץ אומץ בלתי צפוי, שלום עליכם ואשת חיל במקום לרקוד, פני עגבנייה, ושאר ירקות.

העיקר זכרתי ברה"מ, ב"ה.

ראש חודש טוב. מי שרוצה להיות מורה שלי ואז לתת לי המלצה לשנה הבאה יעשה לי בכך חסד גדול,

כי אין לי בבצפר אנשי צוות המכירים אותי מעבר לשמי בכדי שאבקש מהם אחת כזו.

מוזמנים

חום

שוקו

עוגיות לוטוס

מלפפונים

דיאטטים

(מה שמזכיר לי שמתחשק לי חברותא איתך)

זה היה מפחיד לקרוא את התיאור הזה.

הוא פשוט מדוייק יותר מדי.

איך מתחשק לי שוב שבת! או סתם פיטפוט על גלידה או ים.

אולי נסע לים יומאחד? אפילו מיד אחרי האולפנה או משו כזה שנספיק ת'שקיעה?

בס"ד

ונתחיל מציטוט "אילו מחשבות יש בשיער הזה?" (אישה חכמה ברגע מטופש)

התשובה היא הרבה יותר מידי

ואם לא בשיער אז אולי נמקם אותם בראש

כי כך נהוג והרי אנחנו כחברה מקדשים מנהגים

נורמות הן דת עממית שלא מחייבת את היחיד בשום דבר חוץ מהדבר הכי גדול

להיות רגיל ממוצע 

לא לבלוט לא לחשוב אחרת משאר הקבוצה

איפה היינו?

במחשבות שבראש

מחשבות הן קול פנימי שאי שם הוחלט שכיוון שמרכז ההפעלה של הגוף שלנו הוא במוח
כנראה גם המחשבות שם

הרגשות לעומת זאת שגם הן באות (איך לא) משרשרת תגובות שקורת מהמוח מיוחסות ללב

למה? ככה

כי זה הנוהג

בכל אופן איפה שלא ישהה הקול הפנימי-רוחני הזה

יש שם המון מחשבות

ועיקרן תחילה

למה? לא השאלה שתוהה על עצם קיומו של העצם

אלא ל-מה בשביל מה? 

למה עוד נשימה? למה עוד בוקר? 

מה תכלית הכאב השמחה והאהבה בעולם שכולו נידון לסופיות?

רעידת אדמה שלמה שמוציאה את התוכן מכל האמונה

פתאום מתגלה לי שירה אחרת

מבולבלת אבודה תוהה ריקה חלולה

שירה שאני שונאת עוד יותר מהשירה הקודמת

שירה שעושה איקס גדול על כל האנשים שהיא אוהבת

שאומרת המחשבה הזאת היא רסיס בחלל

הכאב הוא לא יותר מנקודה על רצף הזמן

להכל אין משמעות 

גם לאנשים שאני אוהבת

אין טעם לדאוג מלהכאיב להם

כי זה לא משנה

שיכאבו

שיבכו

שיאבדו את דעתם

כל זה מצטרף ללא יותר משלוש נקודות שחורות ובלתי נראות בתוך כל הכאוס שמסביב

אבל אני לא אדם חד מימדי

במקום שמופיע קול אחד גדול ורועם

יופיעו עוד לפחות ארבע קולות לא פחות חזקים

פתאום דיבורי אמון גדולים הופכים למציאות מול העיניים

ונניח שלעולם יש מטרה

ואפילו אם נניח שלא

בתוך הכלום המפואר הזה אני יכולה לזכות להיות חלק מדבר (שבאופן יחסי) הוא גדול

אדם מוכשר בטירוף חכם וחד מתפתח מולי

גלים עזים של אהבה והערצה שוטפים אותי

ואני סקרנית לראות לאן זה ילך

מול כל הגודל הזה

אני רוצה להפוך לנערה הקטנה הזאת

החלולה קצת

שמסתכלת באהבה על גיבור הסרט

ולא מבינה כיצד זכתה בו

ברגעים כאלו לא אכפת לי להיות טיפשה בעולם של ריק

העיקר הוא שלאורך כל הדרך אהיה שם להחזיק את היד של האביר שלי

מול כל דבר גדול משתקפים לי בעוצמה מעוררת בהלה הדברים הקטנים

כל עוד העולם קיים כמו שהוא ואני בתוכו 

יש לי תפקיד שעלי למלא

אחריות

כמובן שאני יכולה להשליך הכל

אבל אם אתחרט

מהזריקה הזו אין חזרה

לכן צריך להמשיך

לענות לטלפונים לשלוח טפסים להגרר לראיונות לחייך חיוכים

להתמלא באימה נוכח טעויות קטנות ואנושיות

להתייסר תחת שנאה אפרורית ובינונית

של טיפשה שמגלה שהיא לא אלוקים וגם היא עושה טעויות

[אגב חשבתם פעם כמה גאווה יש בפרקציוניזם? בכל התולדות שלו?
אתם יכולים לראות אדם עם הערכה עצמית במדד אפס
אדם שאפילו לא מתחיל לעשות כלום מרוב שהוא נידון לכישלון בעיני עצמו
וכל זה למה?
כי הוא מצפה מעצמו דבר שגדול ממנו
כי הוא בונה בתוכו בניין בבל כשהוא כלל לא בנאי
הוא מאוכזב מעצמו כי לכאורה הוא כל יכול אבל בשטח פעם אחרי פעם הוא מתרסק לרצפה
כמה גאווה יש בטיפוס הזה
כמה גאווה יש בי]

ועכשיו לכמה דברים קטנים שכאלו

• כמה גאונות בלתי מערכת יש במלחינים
• יכולתי לשבת שעות ואולי אפילו ימים כדי לערבב צבעים ולהגיע בסוף לצבע המדויק
• איך בלונד הופך על הדף לחום שכמעט שחור?
• בציור לומדים כמה כוח יש לטיפת צבע
  טיפשה של גואש שחור תשפיע הרבה יותר מכל הסביבה שלה
  ככה גם טיפת לבן
  ולפעמים נדמה לי שאנשים טוטאלים כמוני הם רק עירבוב צבעים
  תנו לי אור אמיתי אפילו שהוא קטן הוא יצבע את הכל באורות
  תנו לי חושך וגם הוא ישחק את התפקיד ראשי
• כמה יומרה הייתה במילה טנלובלה
  איזו ילדה מבוהלת מעצמה מסתתרת שם
• אדם לא חוזר על עצמו
  גם אם חוזרים אחורה בשביל והסביבה דומה
  האדם לעולם לא יהיה אותו אדם
• בהצלחה לי

בס"ד

@פינג. הבטחת לי תגובה!

מסקנה ארבע מהסוף: גאונית.

הו, איזה דימוי. אני מאמצת לי את ההגדרה "אנשים טוטאלים". טוב?

גם שתיים מהסוף.

והשאר אי שם.

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים

פי מאה....

אבל כן, מערכון נחמד .....

זה בדיקה אם הקישור של אמצע הסרטון עובד...

תפתחי את הסרטון הראשון בתוך ההודעה.