ממה שכבר קיים בך.
(והמהות אותה מהות, אז לא צריך לפחד מ'אני' קודם או פחדים. אי אפשר להחליף הכל ברגע.)

אם כי אני לא מבין למה השינויים, או האיזונים, לא משתקעים מספיק כדי להתקיים במצבים של חזרה אל מקומות של פעם.
(זה כבר לא רגע)

אתה לא יכול לשנות לחלוטין את עצמך. יש את הדברים הכי פנימיים, את הקול הקטן הזה שחושב ומרגיש. והגיוני, אולי מתבקש, שבכל מיני רגעים כאלה הוא יצוץ כמו שהוא היה. זה לא בהכרח שלילי.
(גם שנים זה רגע לצרכים ומובנים מסויימים.)

זה נכון אבל זה עצוב, כי במקרה הזה מדובר על דברים שסותרים לחלוטין את הדרך בה אני רואה את העולם היום. יש בהתקלות הזאת משהו משעשע ואבסורדי. מוזר להתמודד עם דברים שהם כבר בכלל לא חלק מהסיפור שלך, מסתבר שהם בעצם כן.

(אולי מי שמספר את הסיפור שלנו זה בכלל לא אנחנו בעצמנו)

אם כל השינויים היו מוטבעים בנו בן רגע, ההתמודדות הייתה קלה יותר. אבל עצם ההתמודדות היא התמודדות.
נראה לי שהסיפור לא נסגר אף פעם, ותמיד יכול להגיע משהו כזה, שחשבנו שעבר.
וזה בסדר. ומגיעים רגעים וארועים שבהם אתה יכול להרגיש שאתה כמו פעם ושונה לחלוטין מהיום, וזה גם בסדר. אתה יכול ללמוד מזה איך מתקדמים, וזה יכול דווקא לאשש את עצמך של היום, כי אתה מרגיש שזה לא איך שאתה כרגע, או איך שאתה רוצה להיות. ואתה יכול לעבוד על עצמך הכי חזק בזמנים כאלה, ובסופו של דבר אולי לצמוח משם.
להשתנות זה מורכב, אבל להשתנות בתוך העבר, בחזרה אל מקומות של פעם, זה האתגר האמיתי, ואולי שם הדברים יכולים להימדד. וגם להשלים עם העבר.

ליל מנוחה!

תודה