גברת עדיין טרייה את אחד מאלף שיצאתם ברווח. אני 38 שנה צלם אירועים ואני אומר לך חד משמעי ואני מדבר על הכלל ולא הפרט רוב הזוגות המתנות לא מכסות את ההוצאות. והרעיון לקחת הלוואה מהבנק ולהחזיר מהמתנות זו הצעה גרועה. בשנתיים האחרונות יצא לי להיות מוזמן בשלוש חתונות בבית ולא באולם אני רוצה לומר לכם שנהנתי מחתונה בבית יותר מאשר באולם והמחיר הרבה פחות מאולם. לכל דבר יש פתרון רק לא הלוואה בהצלחה

זו הנקודה החשובה ביותר.

מבטיח לכם עוד התמודדויות במהלך חייכם המשותפים - זו הזדמנות נהדרת לתרגל כבר עתה החלטה משותפת להשאר רגועים יעילים ואוהבים גם במצבי לחץ שאינם בהכרח תלויים בכם.

לאחר מכן, הייתי ממליץ להזמין את האמא שלך לכוס קפה יחד עם החתן, ולהרגיע אותה.

שתצא עם חיוך ואופטימיות - וזה יקרה ככל הנראה רק לאחר שהיא תבין שההון שיש לה יספיק להכל.

בהצלחה!

יש הורים שברור להם שהמימון לחתונה הוא מההורים והמתנות הולכות לזוג.

יש הורים שברור להם שהמימון של החתונה הוא מהמתנות ומה שנשאר, אם נשאר, הולך לזוג.

יש הורים שברור להם שבתחילת הדרך, קונים מוצרי חשמל, עוזרים כלכלית, נותנים סכום התחלתי לדירה/אוטו וכו'.

יש הורים שזה בכלל לא אופציה מבחינתם והם גם חושבים שאם זוג התחתן הוא צריך לעמוד על הרגליים.

זה הרבה פעמים תלוי עדות, מנטליות, יכולת וכדו' (לא תמיד רק תלוי יכולת, יש הורים שיקנו בגדים במלא כסף לחתונה, גם אם אין להם הרבה, אבל לממן את החתונה לא יממנו ולהיפך).

הורים שברור להם שהם מממנים חתונה, לרוב חוסכים בשביל זה מראש או ברור להם שלוקחים הלוואה. הורים שלא- לא. אבל מה קורה כאשר הורים מצד אחד דורשים מההורים מהצד השני לנהוג לפי דעתם? כאן מתחיל הברוך...

אני חושבת שקודם כל את צריכה להבין מה הגישה העקרונית של ההורים שלך לעניין הזה. מה הם חשבו/התכוונו לתת, ללא הפעלת הלחץ מהצד השני. זה מחייב שיחה פתוחה וכנה עם ההורים. אחר כך, לדבר עם ארוסך על העניין ולהסביר את הגישה שלהם. אני לא חושבת שיש גישה לגיטימית יותר או פחות, זו פשוט סוג של גישה. ואז אתם צריכים להחליט מה אתם כזוג עושים בנידון. (ניתן לבוא כזוג ולהגיד שאתם בעצמכם החלטתם שראוי לצמצם עלויות ולעשות מסיבת אירוסין קטנה בבית. שאתם בעצמכם החלטתם שמימון החתונה יבוא מכספי המתנות. ניתן גם להחליט שאת כיסוי הצד של הבחור, ההורים שלו מכסים אם הם יכולים ועושים זאת בשמחה ואילו את הצד שלך אתם מכסים מהמתנות, ללא ידיעת הורי הארוס. יש כל מני אופציות, אבל אתם כזוג צריכים להחליט)

אני יכולה לומר לך שאצלנו, להורים של בעלי היה ברור שהמימון של החתונה הוא מכספי המתנות ולהורים שלי ברור שלא. ההורים שלי הפעילו עליהם לחץ מסויים, ובאמת החתונה היתה בעיקרון במימון ההורים (לא היינו בוורט). אנחנו מצידנו דאגנו שהעלויות יהיו ממש זולות (ודווקא להורים של בעלי זה הציק... החברים שלהם התלוננו על הרמה. לי זה לא הזיז, כי יש גבול. אני לא רציתי שלא הם ולא אנחנו נכנס לחובות כדי שהחברים של ההורים יתרשמו.. הייתי ממש חריפה בעניין. ובמבט לאחור, הם הודו לי). ואומנם הם לקחו הלוואה, אבל לפי דעתי לא גדולה, כי גם דאגנו לכך, וגם בעלי הוציא את כספי החיסכון שלו מהצבא כדי לעזור במימון להורים שלו, ואני כמובן, לא דיווחתי על כך להורים שלי... וגם עובדה שאחרי שנה הם שיפצו את המטבח בערך ב-30 אלף ש"ח, כך שהרבה פעמים הכל עניין של סדרי עדיפויות ומנטליות.

מצד שני, אנחנו הזוג הרביעי שהתחתן משפחה שלי, ועד שאנחנו התחתנו כל הורה נתן כסף התחלתי לדירה, ואנחנו הראשונים איתם זה לא קרה, כי ההורים שלי הבינו שאין מאיפה לתת סכום כזה, כך שכל זוג הלך לכיוון השני (בסופו של דבר רק ההורים שלי עזרו לנו בקניית הדירה+הלוואה קטנה מדודה של בעלי). מימון בשנה הראשונה - להורים של היה ברור שעוזרים. אנחנו לא רצינו שיכנסו לעוד הוצאות וגם לא להיות תלויים כלכלית - אז התעקשנו לא לקבל עזרה מאף אחד.

אני לא אומרת שהנושא הכספי לא הציק בתקופת האירוסין, אבל צריך לדעת שזה ממש לא העיקר ולא לעשות מזה יותר ממה שזה. אלו החיים שלכם. אתם צריכים לבנות אותם יחד. ומה שההורים רוצים או יכולים לתת - תודה רבה, אבל לא להכריח.

(והרבה פעמים דווקא ההורים שפחות עוזרים כלכלית בחד פעמי, עוזרים הרבה יותר בשוטף, עושים קניות לזוג הצעיר, מביאים אוכל במוצ"ש, נותנים מתנות שוות לילדים, כל מני עזרות קטנות שמצטברות, כי יש להם מנטליות אחרת, זה הכל. וגם אם לא - לא כתוב בשום מקום שהם חייבים לתת משהו. הכל מרצונם. והרבה יותר חשוב לשמור על יחס טוב שלכם איתם וגם בין זוגות ההורים מאשר שהכל ילך שווה בשווה ובלי הוצאות שלכם)

אתם לא יכולים לממן את עצמכם  אפילו בפשטות אחרי החתונה לבד ואמא שלך לא "מתה, לממן, או כי אין לה (ככה זה נשמע) אז למה אתם מתחתנים?

או  בצורה הפחות יפה: למה נראה לך שיש לך זכות להכריח אותה לממן לכם את החתונה והשנה הראשונה?

היא מעוניית, וגם מבינה שתשלם מעט או יותר

המצב אינו כפי שאת מתארת

בחורה צעירה, נתקלה במצב לא מוכר (מטבע הדברים...), מבקשת עצה ועזרה איך להיות הכי טוב עם כולם..

האחת, לגבי החתונה עצמה, אירוסין וכד'. שאלה מצויה מאד. חייבים להרגיע את המצב ואח"כ לפעול לפי היכולת.

לגבי איך להתפרנס אחרי החתונה, יש להניח שבגלל השלב הראשוני, עוד לא בדיוק חשבו. אני מעריך שהיא כתבה את זה אולי, למשל, בנוגע לאפשרות לממן בעצמם את החתונה ממה שיקבלו אח"כ. אז ציינה שעדיין אין להם ממה להתפרנס. כלומר, זה יעזור להם..

יש להניח שכאשר מתקרבים יותר לענין, אז כבר מבררים על עבודות צדדיות וכד' - כמקובל אצל אנשים במצבם..

בוודאי את צודקת שאת רוצה את אמא בענין בְשמחה. גם היא רוצה.

ברור שהבעיה עם הכסף יושבת עליה. אם אין - מניין תיקח.

לענ"ד, קודם כל ביניכם. את והבחור.

תסבירי לו בעדינות, בשיתוף, שלהורייך אין כסף. קשה להם. תחליטו ביחד -שניכם - שאתם מתחתנים לא באופן שיצער את ההורים. ותחליטו ביחד - שניכם - שאתם אוהבים ומכבדים את ההורים משני הצדדים - ללא תלות ב"כסף". כסף אינו משהו שעושה מישהו חשוב יותר או פחות.

אחרי שתסכימו, תגידי גם לאמא, שהיא מאד חשובה לך בתהליך הזה - ושאתם תחשבו איך להסתדר בלי יותר מידי הוצאות, ושלא תחשוב לרגע שתאהבו אותה מילימטר פחות בגלל "בעיות כספיות". העיקר שהיא אמא..

אחר-כך:

א. אין שום סיבה לעשות "מסיבת אירוסין". נפגשו? זה מספיק (גם כל ה"אגדה" שחייבים לדבר אז "על כסף", אינה הכרח כלל ועיקר..). אם דווקא רוצים, אתם יכולים להחליט שאתם עושים אירוסין בבית, כיבוד בסיסי - העיקר האוירה. מזמינים משפחה קרובה, אח"כ החברים אם רוצים.  תודיעו להורים - והם יכבדו.

ב. תדברי אכן עם אמא. תגידי לה כנ"ל. אח"כ תשאלי אותה, מה הם חושבים שיוכלו לגבי החתונה. מה קשה מידי. תגידי לה שוב, שאתם לא באים באף "דרישה", רק שואלים.

מה שהורייך לא יכולים, אתם יכולים לומר להוריו שתממנו ממה שתקבלו בחתונה בעז"ה, כי אין מה לעשות, הם לא יכולים ואתם לא רוצים ללחוץ עליהם. הם טובים מאד - וזה המצב ללא קשר לאיכות האנשים. תבקשו גם שבשום אופן לא ינסו "ללחוץ" עליהם.  אם הוריו יותר בעלי-אמצעים, אולי יגידו שהם יממנו יותר, כדי לא להכביד עליכם (לדוגמה, כל צד משלם על המוזמנים שלו - אז תזמורת אתם תאמרו שאתם תשלמו אחרי החתונה את החלק הזה. יתכן שהוריו יגידו שלא תדאגו - הם יתנו. תלוי מי הם).

העיקר, קודם כל שלוה פנימית שלך. את בסדר. הורייך בסדר. הבעיה מובנת.  אח"כ, סיכום ביניכם שאתם לא תכבידים על ההורים, ממש ככל האפשר. מתחתנים מתוך שמחה לכולם. אח"כ, שיחה עם אמא על מה שאפשר ומה שלא, מתך הבהרה שזה לא משליך כלום על היחס, ושאתם מבינים לגמרי. אח"כ, יידוע הוריו, באהבה ובכבוד על מה שהחלטתם. מה שירצו ללכת "לארג' " יותר - קבלו באהבה ובתודה.

זו ענ"ד.

לי לא היה.

וגם לא שמעתי על זה..

ממש לא מחויב שזה יקרה!!!

(ומשונה לי מאוד שאחד הראשונים כותב שריב עם ההורים, שמנוגד לכיבוד הורים הוא "תהליך טבעי")

אפשר לפתור הכל בנחת ובשמחה

איפה "כתוב" דבר כזה?..

וכי חתונה זו מצוה הבאה בעבירה על כיבוד הורים ומוראם?..  חס ושלום.

ובריאה הבחורה הזו, שאים לה "מריבה" עם אמא שלה, אלא מרגישה את צערה ורוצה שותפות משמחת.

כשמנהלי הפורום מחליטים להשאיר טרול-מחמד בפורום, צריך להוסיף לו שורה בחתימה בנוסח "משתמש זה הינו טרול-מחמד. נא להתייחס לדבריו בהתאם"

ממליצה לקרוא ולבחור את מה שמרגיש לך נכון

רק הארה- העניין שאמרת שאת חייבת את אמא, בסמיכות לזה שאין לכם מאיפה לממן את החתונה,

היא לא מכובדת..

וזו תפיסה שצריך לשנות. אמא לא חייבת לממן,

היא יכולה לסייע, באם היא יכולה

אולי מכאן יכול לנבוע הפתרון, תפיסתית וטכנית. עבורה ועבורכם

בהצלחה והחלטות משותפות טובות!

יותר מבחינה נפשית מאשר מימונית.

ובלשונה "איך אפשר שלא, זאת אמא" (עם מלא סימני קריאה... חביב ונוגע ללב).

אמא שלך מצטיירת כאן כדמות הרעה (ולא בצדק) והמשפחה של החתן כדמות הטובה (דרך אגב מה עם אבא שלך?!)

זה נראה כאילו הייתה התנגשות בין המשפחה של החתן לאמא של הכלה מה שגרם לה בצדק רב להילחץ לכן אני לא חושב שהיא נגד האירוסין.

בכלל זה נראה לי מוזר כל הקטע שההורים יושבים בניהם ומסכמים מי ישלם על מה וכו' וכו'...

ארוסין בעיניי זה מיותר. חבל על הכסף... בטח כשיש פה ויכוח ומגבלות כאלה.

עכשיו השאלה זה מה ההורים שלך *רוצים* לתת. זה כבר כתבו יותר טוב לפניי איך לדבר איתם.

בת כמה את?

בן כמה הוא?

מה אתם עושים בעולם?

לומדים? עובדים?  בצבא?

אין דבר כזה (בראייתי) להיתלות על ההורים מבחינה כלכלית. יש פיתרונות, אבל צריך להבין את התמונה הרחבה.

אם להורים יש ציפיות ודרישות לגבי אופי האירוע, שלא לדבר על זה שרבים מהאורחים הם בכלל שלהם ולא של הזוג - הגיוני ומתבקש שהם גם יממנו.

שישלמו.

(להערכתי, ברוב הארועים, הזוג עצמו הזמין רק כ-10-40% מהמוזמנים, תלוי מי ההורים ומה הם עושים בעולם)

לגמרי לגיטימי שההורים לא ישלמו, והזוג לא יזמין את המוזמנים שמעניינים אותם (חברים לעבודה, בני דודים שניים וכל אלה).

קרוב יותר ל70% שאנחנו הזמנו..

(אבל בשביל הגילוי הנאות- אני מחשיבה שם את המשפחה שלי שהיה לי מאוד חשוב שתבוא וגם חלק מהחברים של ההורים שאני ובעלי בקשר טוב איתם)

אבל באמת היו לנו הרבה חברים וחברות שבאו, ב''ה.

בקיצור, זה לא כזה גורף..

באמת תלוי מי ההורים..

30% מארוע של 60K זה כמעט 20 אלף ש"ח. לא מעט בכלל.

(זה לא מדוייק כי לאירוע יש עלויות מהאורח הראשון כמו תזמורת וכו').

התקופה הזו לחוצה גם ככה. תעברי דבר דבר. אל תתני לכל העסק ליפול עלייך בבת אחת. שבי עם ארוסך בנחת עם דף נייר. ותעברו על הדברים אחד לאחד. ותראו מה עושים. זה לא צריך להיות ביום גם לא ביומיים. אחרי שתסדרי לעצמך מה קורה, עם מה את רוצה ומה את צריכה. תשמעי את ההורים שלך. ושארוסך ידבר עם ההורים שלו. הכל כמובן אפשר שניכם ביחד איך שמסתדר. ושוב הכל בנחת בלי לחץ. סדרי את הראש. יהיה לך יותר קל לטפל בכל הנושאים לקראת חתונה. המון הצלחה.

ויש פה זוג פורום, שיחשף אם הוא ירצה,

שכתבו משהו ממש יפה לגבי זה.

שכלל- הם לעולם לא מספרים לצד השני מה הם קיבלו מהצד הראשון.

וזה מונע מריבות, חיכוכים והרגשה לא נעימה.

חלק מהכלל הזה היה גם להבין מראש שכל מה שההורים נותנים זה אקסטרה.

ולכן אין פה עניין השוואתי בכלל...

הרבה פעמים ההורים בלחץ מכל עניין החתונה.

כשאנחנו הודענו להורים שלי שאנחנו מתארסים, אבא שלי התחיל לשאול את בעלי איך הוא מתכוון לממן אותנו אחרי הנישואין אם הוא אברך ואני סטודנטית וכל מני שאלות מלחיצות. יצא שבפגישה שבה הודענו - אבא שלי צעק על בעלי, בעלי היה בשוק ואני בכיתי... אחר כך הרימו לחיים...

מאז עברו הרבה מים בירדן, והיום בעלי הוא החתן האהוב על אבא שלי, בוודאות. (כבר הרבה שנים... זה לקח לאבא שלי די מעט זמן לראות שבעלי הוא אדם טוב ואני מאושרת איתו וזה הספיק לו, אבא שלי הוא נשמה טהורה, אבל מתרגז די מהר.. והייתי צריכה להסביר את זה טוב לארוס שלי שהיה ממש בשוק טוטלי. לאמא שלי לקח קצת יותר, שנתיים בערך, עד שנחה דעתה... היום הם בקשר טוב ממש, וכשדברנו על זה, לפני הרבה שנים, הם הודו שטעו בכל הגישה שלהם.).

במבט לאחור, אני יודעת שהיינו צריכים יותר לדבר עם ההורים. לעשות להם תיאום ציפיות, עם מי אני מתחתנת, מה הכיוון שלו בחיים, וכו'. אבל הייתי עוד ילדה צעירה (פחות מ-20) ולא ידעתי איך לעשות את זה. והייתי רגילה גם שאין עם ההורים שלי שום ויכוחים. הויכוחים הראשונים היו סביב החתונה (אצלנו עיקר העניין היה סביב מעורב/נפרד, דוסיות וכדומה, אבל גם הלחץ שלהם איך נסתדר כלכלית הציק ברקע... ודווקא כאן אני נאלצת להסכים עם מי שכתב שרבים עם האמא וזו סוג של פרידה, זו אכן היתה החוויה שלי, ללא קשר לזה שהיום יש לנו קשר מעולה, אבל שונה. זו הפעם הראשונה שעברתי התבגרות כלשהי ונפרדות מההורים שלי.)

מה שחשוב לדעת, הוא לא לשבור את הכלים עם אף אחד! לא להחליט - אנחנו לא לוקחים שקל מאף אחד ויהי מה, כי יש הורים שדווקא רוצים לתת ונפגעים כשמונעים מהם לתת. לדעת שזו תקופה לחוצה לכולם, ההורים מלאי חששות, וגם אתם מתחילם להחשף לעולם המבוגרים ולפעמים זה מלחיץ. להקשיב להורים, אבל לתאם כל הזמן ציפיות ביניכם, ולהראות להם דעה אחידה, זוגית ושקולה. ולדעת גם להקשיב להם. בכל זאת, אומנם החתונה שלכם, אבל גם הם אלו שמחתנים אותכם. הם גידלו אתכם כל השנים ויש מקום לדעה שלהם. לא סתם בהזמנה כתוב את הורי החתן והכלה - הם המזמינים. ולהגיד מראש שהחתונה תהיה רק עם מיעוט מוזמנים או שיחלקו בורקסים - אצל רוב ההורים זה לא יתקבל וזה ממש מובן! (אני אמרתי לבעלי שבברית של הבן שלנו - נעשה לגמרי מה שאנחנו רוצים. בחתונה - צריך להתחשב בהורים).

אנחנו עשינו רשימת דברים שחשובים לנו ומהם סימנו במה נסכים להתגמש ומה הם הגבולות שלנו בהם לא נסכים להתגמש (לדוג' - בתזמורת, אפילו שלא הכי רציתי, הסכמתי לתזמורת שההורים של בעלי רצו. בתאריך החתונה - לא הסכמנו להתפשר ועוד ועוד) גם ביני ובין בעלי היו חילוקי דעות, אז חשוב קודם ללבן בינכם את הדברים (כמו לשכנע אותו שהמשפחה תוכל לשבת מעורב כי זה לא יתקבל אצל המשפחות של שנינו.. זה דרש הרבה שכנועים מצידי...). יהיו עוד לא מעט מהמורות בדרך, אבל זו התחלת הבניה שלכם כזוג. וככל שתעשו את זה בפתיחות יותר גדולה, בקבלה ובהבנה אחד של השני, זה יהיה לכם נכס לתחילת הנישואים שלכם.

בהצלחה רבה!

אין טעם להתחתן בצורה מסויימת שאתם לא רוצים עדיף להשקיע את הכסף אם כבר בחיים האמיתים

אירוסין זה בזבוז כסף מיותר וגם ויתרתי על טבעת יהלום למשל כי זה גם מיותר היינו מתחתנים בבית כנסת

אם ההורים שלי לא היו הורגים אותנו (בחובות מכאן ועד אילת להוצאה לפועל אל תשאלי) היו מריבות צרחות

הרבה בכי שלי בסוף צלחנו התחתנו עם 300 מוזמנים לא הכי צנוע שיש אבל ההורים שלי לא הסכימו לשמוע

הם איכשהו הסתדרו עם הכול, עברו 3 וחצי שנים מאז נשואים באושר את חושבת שאכפת לי אז על מה רבנו?

תזכירי זה רק ערב ומסיבה ותחילה של חיים חדשים יש לכם חיים שלמים לדאוג לגבי כסף, כדאי להבהיר לאמא 

שזה רק ערב, ושאתם רוצים ככה וככה לא תצטערו אם תהיו חכמים יותר כלכלית נו אז יהיה פחות אורחים

ופחות שופוני העיקר זה האהבה שלכם.

נשמע שאתם בדרך הנכונה.

הכי חשוב זו ענווה והכלה, ואת זה נראה מדברייך שבהחלט יש לך!

שיהיה במזל טוב ובעזרת ה' הכל יסתדר לטובה!

[וגם - לא קראתי את כל התגובות - אבל יפה מאד מה שכתבה ה"אמא ב"ה"..]

לרוב, אצל אלו שהנוהג שהמתנות מכסות את העלויות, זה גם הנוהג בחברה שלהם, ולכן הם מביאים סכומים יפים.

אצל אלו שהנוהג שההורים ממנים - אז גם החברים של ההורים מביאים פחות.

אצלנו זה לא לגמרי היה כך, אבל יחסית החברים של ההורים של בעלי וגם הדודים ובני הדודים שלו הביאו יותר מאשר הצד שלי, רק שהיו אצלנו כמה שנתנו סכומים גבוהים מאוד, כמו סבא וסבתא שלי אז זה התאזן. אבל היו גם חברים של ההורים שלי שהביאו שעון מעורר או מפה יפה חד פעמית... 

אני אמרתי לבעלי, שמה שהאשכנזים חוסכים בתוכנית חסכון, הספרדים חוסכים במתנות היקרות שהם מביאים לחברים בשמחות, ואז הם מחזירים להם בחתונה שלהם... זו כמובן הכללה, אבל יש בה משהו (כמו בהכללה, שבכסף שהאשכנזים חוסכים לדירה, הספרדים קונים אוכל... ואת זה אמר גיסי המרוקאי, אז לא לחשוד בי בגזענות... אני ממש לא.. אבל יש הבדלי מנטליות. גם בין אשכנזים ירושלמים לאשכנזים שגרים באזורים צפונבונים יותר וכדו'). 

ואני לא חושבת שניתן לתת מנות סוג אחד לאורחים מסוג מסוים ומנות מסוג אחר לחברים מסוג אחר, חוץ מבאופן כללי מנות זולות יותר לחברי החתן והכלה ללא קשר לאיזה צד הם, אם חושבים שזה ראוי, וזה גם תלוי באיזה גיל מתחתנים וכמה חברים מזמינים.

אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו רוצים שתראה החתונה שלנו, ללא קשר להתחשבנויות של כמה נותנים אלו וכמה אלו. שיהיה מכובד וצנוע. ולכל זוג וההורים שלהם יש הגדרות שונות למכובד וצנוע וצריך למצוא את האיזון שכולם יצאו יחסית מרוצים... 

אני מכירה מישהי שהתחתנה במסעדה עם מספר מצומצם של אורחים . חתונה נהדרת . כתבו פעם גם במגזין מוצ"ש על אנשים שהחליטו לעשות חתונה בבית הכנסת  ברבנות -בפארק . חתונות כאלו הן בעלויות של 500-10000 שקלים . העיקר להיות נשואים.

בתור רווקה זקנה (בת 46) אני יכולה להעיד שחתונות מבחינתי הן סוג של עגמת נפש -לא בגלל שלא התחתנתי , אלא כי בתור מפרנסת יחידה מצפים ממני לתת צ'ק סביר כדי לממן את כל הגחמות של החתן והכלה ....לא חבל?

הזוג חייב להיות כשמדברים על הכסף. זו החתונה שלהם ורק הם צריכים לנהל את העניין.

לדעתי זה לא נכון שיהיה קשר ישיר בין ההורים על ענייני מימון וארגון שלא באמצעות בני הזוג.

אימא שלך נמצאת בין הפטיש לסדן. 

מצד אחד היא חוששת שהיא לא תעמוד בנטל הכספי

אבל מצד שני אם היא לא תתן היא תרגיש רע (לא נתתי לבת שלי...).

מצד אחד היא רוצה שיהיה לך טוב ותתחתני

אבל מצד שני היא תישאר בלי עזרה.

מעבר לפתרונות הכספיים שהוצעו לך

חשוב מאד שתבטאי הערכה וחיזוק לאימא שלך.

תזכירי את כל הדברים הטובים שעשתה למענך כדי שיהיה לה טוב עם מה שנתנה

ותפרגני ליכולות שלה להסתדר בשנים הבאות בבית

כשהיא תהיה מועצמת, המתח יפחת מאד ושתיכן תהיינה מאושרות

לא להיבהל.

את לא צריכה למסור דין-וחשבון על כל פרט בנוגע לקשר ביניכם.

בוודאי שאינם מצויים בכל הדקויות ביניכם, ואתם עדיין לא רגילים שיש תחום שהוא ממש "שלך" וזהו.

אז כמובן תסתכלי בעין טובה על דאגתם, אבל תדעי שכמו שאת  בשלב חדש - גם הם.. יתכן שגידו כעת דברים שבעוד כמה שנים יחשבו - איזה מזל שהיתה די עצמאית כדי לא "להיבהל" יחד איתנו..

תנסי להבחין: מה רעיונות ענייניים, שלא חשבת ויכולים להועיל ולחזק את הקשר ביניכם בכיוון חיובי. ומה חששות  שרק מחלישים, ומהם תתעלמי.

תדאגי בעיקר לחזק ביניכם-שניכם, לשדר הכרת טובה ושמחה ביחס להורים, וזהו.

תסמכי עליהם שהם כבר יתגברו ויסתדרו היטב בעצמם..

לאמא שאין צפייה בעניין הכספי, וכל שיתנו יהיה טוב ומבורך.

ההבהרה הזו מצידך חשובה

לדעתי אחרי המפגש, הורייך ראו את משפחת החתן, וכנראה יצאו בתחושה לא נעימה. גם בגלל האופן שבו זה נעשה, וגם בגלל המסקנות- התשלום, עליהם.

הם כנראה מרגישים שהחתן הוא השתקפות של משפחתו.

האופן שבו התרשמו על המשפחה,

זה גם האופן שבו הוא משיקים ביחס לחתן.

[ומכאן לשאלה - האם היתה להם הזדמנות להכיר את החתן עוד לפני הוורט?]

ממליצה לך להרגע ולהניח לזה.. ההורים אומרים דברים, מכיוון שהם מרגישים לא בטוחים

הם חוששים שהבת שלהם תכנס למשפחה שמראש אומרת שאינה מוכנה לסייע כלכלית (ייתכן שיש בינהם גם הבדלי מנטליות ביחס לכמה לעזור וכמה לתת)

ומעל הכל- חוששים שאולי זה אומר משהו על החתן.

הייתי ממליצה לך להפגיש את ההורים עם החתן מבלי משפחתו, שיראו ויכירו.

כך הם יוכלו לראות ולהעריך את אחריותו, את אופיו ואת מידותיו הטובות.

בהצלחה!

ראשית, גם אם העצות עזרו חלקית זה מבורך.

מערכת יחסים אינה הכול או כלום.

בנוסף הערה חשובה: ההערות של ההורים עלולות לקלקל את הקשר עם בעלך לעתיד.

כמו בלשון הרע שאם שמעת אל תאמין צריך לעשות זאת גם כאן.

כדאי שתלמדי את ההלכות של לשה"ר יש שם כמה דרכים

איך לא להאמין למה ששומעים.

ציינת בתגובתך שאת הבכורה ומן הסתם גם הראשונה בבית שמתחתנת. למרות שאתם יוצאים כבר הרבה זמן, אמך ואולי גם אביך עדיין לא מוכנים נפשית לכך שאת מתחתנת ועוזבת את הבית.

מכאן כנראה מתחילים להתעורר החששות והחשש הראשון והמייד הוא מסיבת האירוסים.

אז נתחיל מזה שאין שום חובה לקיים מסיבת אירוסים ומדובר במנהג בלבד.

כשאנחנו קיבלנו החלתה להתחתן, החלטנו לעשות זאת תוך תקופה קצרה של חודש וחצי, כשבאמצע נפלו להם גם שלושת השבועות ומהר מאוד החלטנו לוותר על מסיבת אירוסים.

ככל שמועד החתונה הצפוי רחוק יותר כך גדלה החשיבות לקיום מסיבת האירוסים, אך אם החתונה צפוינה להיות לפני פסח בהחלט אפשר לוותר על המסיבה.

כמו-כן, במשפחות מרקע חילוני לבדרך כלל א נהוג לקיים מסיבת אירוסים.

ברוב העדות נהוג שמי שמארגן וממן את מסיבת האירוסים זה הורי הכלה ולכן טבעי שהורייך יהיו לחוצים מזה והורי ארוסך לא ימהרו לוותר על הארוע.

אם הורי בעלך הם מעדות המזרח, אז גם להפ צפויה הוצאה גדולה והיא לארגן את ארוח המשפחות של שני הצדדים בשבת שבע ברכות וצפוי איזון כלכלי, לכן בהתאם למצב הכלכלי אפשר לעשות את שני הארועים באופן צנוע.

אם שני הצדדים ממוצא אשכנזי אז הבעיה סבוכה עוד יותר, כי נהוג שהורי החתן מארחים את המשפחות בשבת האופריף והורי הכלה בשבת שבע ברכות ואז הנטל על הורי הכלה כפול.

במשפחות רבות ההורים סוגרים את נושא הכלכלי לזוג הצעיר בלי נוכחות בני הזוג אך זה לא מתאים לכל המשפחות ובמיוחד כאלו שהעושר הכספי לא שופע בביתם ובמקרה הזה בני הזוג צריכים להוביל את העניין לסכם ביניהם ואז לבדוק את הנושא עם הוריהם ובמקרים מסוימים לשוב ולשנות את הסיכום כי ההורים לא יכולים או לא רוצים לקבל את בקשתכם.

לכן, את צריכה לדבר עם אמא ולברר מדוע היא מתנגדת למסיבת האירוסים. סתם מיותר/ העול לארגן את הארוע או עלויות המימון. רצוי לשתף גם את אביך בדיון.

אם ההבעיה היא רק כלכלית אז כדאי לדון קודם כל עם ארוסך ולסכם איזה סיוע כלכלי אתם מצפים לקבל מהורי שני הצדדים הן לארוע החתונה וכל מה שסביבו , הן לרכישת/שכירת דירה וריהוט ראשוני והן לקיום יום יומי בתקופה הראשונה. הסכומים צריכים להיות כאלו שאתם יודעים שההורים של שני הצדדים יכולים לעמוד בהם, בתוך התחשבות בכך שיש ילדים שנוספים שצריך לחתן בשנים הקרובות וההורים שלא ירצו להפלות בין ילדיהם יצטרכו לתת סכומים דומים גם לאחיכם.

אם יש פער ככלכלי ברמת העושר בין הורייך לבין הורי ארוסך לטובתם את צריכה להבהיר לו שהנטל הכלכלי יפול בעיקר עליהם.

אחרי שתסכמו ביניכם על גובה הנטל הכלכלי שיפול על הוריכם, את צריכה לדבר עם הורייך ולראות האם הם יכולים ומוכנים לעמוד בנטל הזה, ואותו דבר שצריך לעשות גם ארוסך, ובמידה וסיכמתם על תמיכה מוגברת של הוריו השיחה שלו עם הוריו עשויה להיות קשה יותר .

אם ההורים של אחד הצדדים לא יכולים לעמוד בהוצאות שאתם מטילים עליהם, האחריות חוזרת עליכם ואתם תצטרכו להחליט איך ובמה לחסוך כדי להגיע להוצאות כאלו שהוריכם ואתם תוכלו לעמוד בהם.

במסגרת אותה החלטה תתיחסו גם לאופי מסיבת האירוסים ומימונה.

אם הסיבה העיקרית להתנגדות אמך היא לא כלכלית , תנסי לעזור לה

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏