זה יום כזה שכשהולכים לישון בו אין מספיק מקום במיטה,
כי יחד איתי מצטופפות אשמות לרוב.
שקרים קטנים ולבנים, חוסר כוונה בתפילה ובברכות,
אבל בעיקר אטימות לא נחמדה.
פרצוף שהחמצתי לאמא בבוקר. דחיית השלומ'ים של עדן.
הסתגרות וקרירות ותגובות לא נחמדות ואי שימת לב.
אוף.
למה למצבי רוח יש כח כזה לשלוט עליי ימים שלמים?
זאת ממש שתלטנות.
ואני לא זוכרת בכלל איך מתקשרים עם בני אדמ'ים.
הלוואי הייתי טובה יותר.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
