ונגדל וגדל ונדגל ונגדל ונגדל ונגדל ונגדל
ואז נתפוצץ.
(הלב הוא כמו שריר.
בהתחלה הוא קטן. ולאט לאט משתמשים בו-קצת.
ואז פתאום מתחילים לרוץ ולעשות מרתון של אהבה ודמעות ורגשות
והוא נתפס. קצת קשה להשתמש בו
ואז הוא משתחרר, ואוהבים יותר ויותר ויש בו מקום לכולם.
ואני חושבת
שאני אחפש, אעשה דרושים
דרוש לב לריצה למרחקים ארוכים)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
