אם תקראו את כל מה שהיא אמרה (צריך להכנס לכמה אתרי חדשות בשביל זה) אפשר להבין שהמחבל רצה רק לפצוע אבל לא להרוג,
כלומר שההסתה כלפינו לא עברה אצלו חלק! 
נכון, היה לי מאוד קשה לקרא את מה שהיא אמרה וחשבתי שהיא בטראומה או בגלל שהיא בהריון היא מרחמת על המחבל כי הוא ילד אבל בתכלס- יש כאן מישהו שלחצו עליו לפגוע בנו (לא קונה את כל הסיפור על זה שזאת אינתיפאדת יחידים) ועשו טעות או משהו בהדרכה שלו, צריך לחקור אותו, לברר למה הוא התלבט ולהשתמש בזה כדי לוודא שכל שאר הצעירים יתלבטו.
אין סיכוי שילדות בנות 14 יוצאות מהבית ספר והולכות לרצוח אותנו מבלי שמישהו אמר להן לעשות את זה (לגבי הייאוש, גם אני מיואשת. אז מה? אני ארצח אנשים?!)

לא יודע אם אני חושב שהוא צודק או לא, אבל זה מה שהוא כתב, וזה לגמרי מעורר מחשבה:

תדהר הירשפלד

‏18‏ שעות · 

הלוואי שהיו כולם מקשיבים ברצינות למיכל פרומן.
במקום להיספג שנאה הבאה מחמת לחץ ומעוורת את העיניים, האישה האמיצה הזו תיארה את המציאות בדיוק כפי שראתה אותה.
בחדות מבטה הצליחה לאבחן, (תוך שהיא מותקפת), כי הנער לא בא כרוצח טעון אידיאולוגיה ומלא השראה לרצוח, אלא כיצור מפוחד שנראה כי הודרך בידי מישהו, או מילא חובה שהוטלה עליו על ידי מישהו.
כבר כתבתי רבות בעבר על ההגיון מאחורי שליחת נשים צעירות וילדים קטנים לרצוח. על השימוש הכפול שעושה בהם החברה השבטית הערבית, גם כאמצעי תקיפה זול נגד היהודים (איש לא יבכה כשימותו) וגם כפתיון הנזרק לעתים בכוונה כדי שייאכל.
טיפשות לא תוביל אותנו לשום מקום, עיניים פקוחות כן.
ובהעדר אופק דווקא הנסיון להבין את נפש אויבינו, כולל גם לדעת לסווג ביניהם ואפילו אם אחזו סכין, הוא קריטי לנו כמו אוויר לנשימה.

בנוסף ראיתי שדיברו בגנותו של בעלה, שיבי.
שיבי הוא בן כיתתי לשעבר ואני משוחד - הפעם לטובתו (לו היה קטן ממני, כמו שכולכם יודעים, היה חייב בדין לקבל מכות). 
אין בכך כדי לסתור את מחלוקותי העמוקות עמו ואת הפעמים בהן הזדעזעתי ממוצא פיו. אבל למדתי ממנו גם הרבה דברים חשובים.
שיבי, אחיו ואביו אמרו משהו שלא כדאי לנו להתעלם ממנו, גם אם הוא בא יחד עם טעויות.
הבנת נפש הערבי ובמיוחד הבנת ההקשר הדתי של הדברים, תוכל להביא לפתרון חלק. ההבנה עצמה היא הקשה, במיוחד כשהדם רותח. אבל המצב רציני ואנחנו לא משחקים. חיים רבים תלויים באוויר, מונחים על הכף. נגזר עלינו, חובה עלינו להבין. גם אם זה קשה. המצב מורכב. הבנה אינטימית שלו תסייע לנו הרבה יותר משנדמה.

רפואה שלמה למיכל.
וד"ש לשיבי.

זה שהם אוייב זה לא אומר שהם טפשים. אפשר להביס את ההנהגה שלהם ואפשר לעודד הגירה שלהם אם יבינו אותם טוב יותר.

נכון, עשיו שונא ליעקב אבל שוב, ילדים מקבלים חינוך לשנאה.
מסכימה עם מה שתדהר כתב- להפוך לשאהידים זה אחד מהסיכויים היחידים של ילדים ונשים (ביחוד נשים) לקבל הכרה במגזר הערבי. 
ילד לא נולד מיואש או שונא. ילד לומד להשוות את המצב שלו לאחרים (לרוב את המצב שלו לעומת אנשים במצב יותר טוב ולא לאחרים ששואפים להגיע למצב שלו) ולשנא.
אם המחבל הזה, נשלח לבצע פיגוע (בין אם אמרו לו תקוף תעשה פיגועים עם פרטים מדוייקים או מ"יוזמתו") והיסס- סימן שעוד יש תקווה.
סימן שכרגע ההסתה והחינוך לשנאה נכשל קצת וזה הרגע שלנו להלחם על הקיום שלנו.
אם כל נער ערבי יבין ששלטון ישראלי עדיף לו ושאם לא יש לו עוד אופציות במקומות אחרים והוא לא חייב לרצוח כדי לקבל הכרה ויחס אז אולי נצליח להציל את עצמינו

ונשים סוג ב' מכל מיני סוגים אחרים.

1. אנשים נוטים לייחס לצד השני את דרך המחשבה שלהם, ואנשים רודפי שלום, עלולים לחשוב שגם הצד השני כזה.

2. צריך לא להגיע מההבנה של הצד השני לרחמנות מוגזמת.

זה היה בגל"צ אצל ניב רסקין.

זה ממש אבל ממש לא מה שהיא אמרה. קשקוש בלבוש. הכותרת כנראה פיקטיבית.

היא אמרה שכשהוא נכנס לחנות היא לא חשדה בכלל כי לא היה משהו במראה שלו שהחשיד.

היא נגשה לעזור לו ואז הוא התחיל לדקור.

היא אמרה שברגעים האלה של הדקירה היא לא הרגישה כעס או שנאה, היא פשוט הייתה בשוק כי היא פשוט לא הבינה מה קורה. מאיפה זה נוחת עליה ככה פתאום.

היא אמרה שבמיטה בבית חולים אחרי שהיא התאוששה מעט המחשבות שעלו לה בראש זה לא של כעס ושנאה, אלא מחשבה של מה גורם לו לרצות לרצוח אותה. היא ניסתה להבין בפועל מה עבר לו בראש.

בנוסף היא אמרה שהיא עדיין לא מרגישה שנאה כי היא עדיין מבולבלת ובשוק ושככל הנראה הכעס יגיע בהמשך, אחרי שהיא תתאפס על עצמה.

פחות או יותר. 

רצון להיטיב איתו. זה רצון טכני של להבין, מעבר לשנאה, מה הטריגר שגרם לבוא ולדקור. לא בגלל שהיא מנסה להבין את המצוקות שלו.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.