אני מאמינה מהר מידי לדברים&
אני מוקפת באנשים מדהימים&
אני שונאת להחליף בגדים עם חברות
כי מתישהו את צריכה להחזיר אותם
&
לגדול זה בסדר,
כי זה בא איטי כזה.
תראו שנה הבאה אני בת תשע עשרה
עד אז אני יחשוב ששמונה עשרה זה קטן.&
אין לי עוד להיום
(כאילו יש
מלאמלא
אבל זה טיפשי מידי)
ואני רוצה להתקשר אליה ממש
אבל
.
היה יום אדיר
שנגמר ונגמר
פיכס
אני עייפה.
אנשים צבועים
פפ
למה אתם עושים את זה?
בסוף כולם מגלים.
וגם הסוודר
אני ילחם.
כי הבטחתי.
למרות שהדבר היחיד שמתחשק לי לעשות זה לשחרר
אבל חשוב להיות פה
לא סיימתי
מהיום ישלי שירשור לכתוב בוא אימרות מטופשות ורגעיות.
פשוט לא
דפוקים
ובחייאת
די
תפסיק להסתכל עלי
בואי נתקשר ביחד.
אני חייבת משו שיגרום לי לעשות אתזה כבר
הנסיך הקטן.
~תות~אוף
מאיפה נמצא אותו?
(לפחות השיחה שלי, אבל אני מניחה שגם שלך)
ואז להאמין בזה
ולרצות אתזה באמת
אחח |קול צרוד ואומלל|
ועשיתי את זה
זה היה בהחלט נחוץ
הצד השני בכלל לא מכיר אותי וזה לצורך טיפולי כלשהו.
וזה טמטום של פחד
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
