הייתי במוצאי שבת במלווה מלכה במעשיהו, פעם ראשונה שלי, פתאום, הכול נפל עליי, פתאום קלטתי את האמת, את המשמעות, את הכול. עד מוצ"ש ידעתי את הכול, את זה שנאסרו וכלא מה שאמרו לי וסיפרו לי וידעתי מה זה..לפחות ככה חשבתי.
הגענו, והכלא, והחומות, התאורה, המבנים, השמירה, האוירה הזו של, של כלא כזה..של פושעים, של עוברי חוק. פתאום מושגים כל כך בסיסיים התערבבו לי, צדק, רשעים, משפט, גנבים, אמת, אסירים, פושעים, גיבורים, צדיקים, מסכנים, אשמים, שוטרים, הגנה, רוע, חוק, פשע, מותר, אסור, לסרב, לציית........
כל כך כאב לי אתמול. ליבי יצא אליהם. אל שניהם, אל שיני סוגי האסירים. ליבי יצא אליהם, אל אותם אלה שנאסרו על לא עוול בכפם, חוץ מאותו עוון הבעת עמדתם הפוליטית. חוץ מאותו מאבק אליו הם שותפים, מאבק על ארץ ישראל השלמה, ארץ אבותינו. ליבי יוצא אליהם ברחמים, בכאב, מזוהה לחלוטין, תומך, אוהב, מחזק ומעודד שרק יחזיקו מעמד. שרק לא ישברו שם.
ליבי יצא, כן, גם אל אותם אסירים, שנאסרו בעקבות קידוש כל האמצעים, למען מטרה אחת ונעלה, לדעתם, אותה מטרה, שהיא כל כך קדושה, שלמענה מותר לנו הכול, מותר לנו להרביץ, להכות, לפגוע, לקלל, לחסום, להרוס, לשנוא, להשחית את האומה, מותר הכול. ליבי יצא אליהם בתרעומת, בכאב, בכעס, בזעזוע, בתחינה שיפקחו עיניים ויסתכלו טוב טוב מסביב ויראו למה הם גורמים במו ידיהם (תרתי משמע..).
תפסתי, עד כמה חשוב לנו לבוא לשם, לחוות איתם עד כמה שאפשר, לעודד את רוחם, להתחבר אליהם, להראות להם, שזה שהם שם בכלא בלעדינו זה לא שהם לבד במערכה, לא, הם בחוד החנית, הם משלמים מחיר, אבל אנחנו כגב להם, ותומכים במאבקם על ארץ ישראל השלימה. ארץ ישראל של עם ישראל כולו על פי תורת ישראל.
מה נישאר לנו חוץ מלהאמין, מלהאמין ולצפות, בכל מאודנו... לביניין אריאל.