תיארת את השלב הזה במדויק.

מעורר מחשבה. אני חושבת שזה עוד יעבור לי בראש.

נראה לי גם, שיסוד הריקוד הוא החיבור - לעצמי, לרגע, לסיטואציה. זה דימוי קולע.

כי סה"כ, כל מה שריקוד דורש זה להיות. אבל הלוואי שזה היה כ"כ פשוט. לחיות בשלום עם שינויי מצבים ולתת להם פשוט לקרות, זו עבודה.

הקטע בסוף גאוני ממש. תודה

אולי הדרך היא לשאוף המון לעתיד, כמה שיותר, לתכנן מעשית איך לכבוש את העולם הכי גבוה שאפשר, לשמוח על ההווה ולראות כל הזמן את הערך שבמעשי ההווה ופשוט לא להתעסק בעצבות של העבר? 
בסופו של דבר אני חושב שאי אפשר להתגבר על התחושה שהכל חולף. ש משהו מנחם בכך שאנחנו אמורים לנצח את המוות באידאל וגם בפועל וגם בזה שבסופו יש של דבר יש חיי נצח אחרי המוות ואחריהם עוד חיי נצח מושלמים כאן בעולם הזה.
אולי הדרך היא באמת לא להסתכל יותר מדי אחורה?

אני לא יודע אם זה לא בעצם בריחה אבל אולי זה באמת הבריחה "ממך אליך"?
"ואם ישיגוני עוונותי אברח ממך אליך"- הרב הלל צייטלין. 
אגב אני בטוח שיש לרב הלל צייטלין קטע מופלא גם על זה. הוא פשוט מדהים (אזהרה- הוא מאוד דיכאוני!)
אולי גם אפשר להעצים את הכיסופים להקב"ה שהם חלק נצחי שבנו שחורז ומאחד את כל המציאות שלנו. 

אני גם חושב ששמינית זה תקופה קצת מעציבה בתחום הזה אבל מיד אחרי יוצאים לכבוש את העולם עם השאיפות והמטרות הכי גדולות שיש. לא טיפה פחות. יכול להיות שדווקא ההתעלמות הזאת היא חיונית.

וההסתכלות על העתיד מפחידה לא פחות, ואולי הרבה יותר - כי העתיד הנכסף, גם לו יש סוף.

בנקודת המבט הנמוכה שלי כרגע, זה סוף מאוד טרגי.

עכשיו אני בשלב המדהים של היציאה לעולם, ועוד כמה זמן אני אמצא את עצמי במקום של "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". והרי העולם הזה כ"כ ממשי אצלי, שכל מה שלוקח לי אותו, מאיים עליי באופן הכי בסיסי שיש.

אני בטוחה שיש עמדה נפשית שמאפשרת לחשוב ולחיות באופן שבו מוות הוא לא פונקציה. ממד של נצח, שמתנהל במישור אחר.

אני עדיין מחפשת. יש לי כיוון, אבל הוא לא לגמרי ברור.

(@פינג. - לא יכולתי שלא).

אמרת דברים נכונים, אבל הסטת הדיון מהעבר המתסכל לעתיד המבטיח לא עונה לי על שורש הבעיה - הכבלים החונקים של העולם הזה, המוגבל. תחושת חוסר האונים מול ריצת הזמן. במוקדם או במאוחר הסוף מגיע, ואני רוצה לחיות את החיים שלי מנקודת מבט בריאה על הסוף הזה.

אבל אני בהחלט מזדהה עם זה שהזקנה פחידה. אני פשוט משקשק מהרגע שבו אני יהיה זקן. אבל אני חושב שזה מאוד מתעדן כשאני חושב על כמה אני יספיק ועל כמה אני יחיה דבקות אלהית עד אז.
מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים. יש בזה משהו מדכא.
אגב את מכירה את מאמר צימאון לאל חי? יש לרב הלל צייטלין קטע נפלא על זה אם כי הוא מנקודת מבט אחרת.
מאמר מדהים של הרב קוק שכשחושבים על זה יכול להיות שאפשר לגזור ממנו לכאן.

ומצד שני החיים שלנו מדהימים. תחשבי כמה כבר הספקת לאהוב. כמה הספקת לחוש דבקות. כמה כל הדברים האלה הם עדיין הווה נצחי שאת חיה.

קראתי עכשיו והעיניים שלי התרחבו בתדהמה לנוכח התיאורים החודרים והמדויקים. כן כן, זאת הנקודה.

הוא מצייר כאן דבר נפלא ומלא הוד, ואיך מגיעים לשם זאת עדיין שאלה פתוחה.

לתועלת הכלל: מאמר צימאון לא-ל חי)

טעויות של בזבוז זמן וכוחות חיים, של פספוס יעוד וכניעה לחומריות בצידה השלילי.

ו.. זה מרגיש לי נורא לחיות בפחד מהסוף.

החיים צועדים לשם. נראה לי שהסתכלות נכונה על הסוף מעניקה את המשמעות לדרך אליו.

נכון, חיים מדהימים, אבל יכול להיות גם הרבה יותר גדול מזה.

לצחוק. לשמוח. להינות. עד הסוף. לאהוב הכל. לפעמים פשוט להכריח את החיוך להיות על השפתיים.

תודה על השירים האלו.

ועל השרשור הזה.

נגעת בי עמוק. כמו שאמרתי לך השבוע, (השבוע זה היה? חלף מאז נצח!)

אני מאד אוהבת איך שאת מתנסחת ומגדירה.

ואת יודעת?

אני חושבת שבכל מקרה אנחנו חיים וחווים.

הבחירה הנתונה בידינו היא בין לחיות עכשיו את הפחד ממה שיקרה לנו אם נחיה ונחווה,

לבין לחיות עכשיו, את עכשיו.

וזה בעיניי לא סותר את מה שאמר משה.

כי בכדי לרוץ קדימה, ההתקדמות היחידה אשר תוכל לעשות בכל שנייה ושנייה,

היא עוד פסיעה.

ואם בכל רגע נתון, אתה חושב על מה הכי נכון וטוב ביחס לנתונים שלי עכשיו,

אתה יוצר משהו ענק.

פסיפס שלם ואינסופי מהמון המון פיסות של אור.

(כן, אין סופי, כי החיים הם אינסוף.

לא אלו הקטנים שכאן. גן העדן ששם, אשר ממנו לא נגורש לעולם)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

https://www.facebook.com/photo?fbid=10239873363265984&set=gm.1951613102181781&idorvanity=140293843313725&locale=he_IL

פורום שריטות ליליות.

אני לא צריך צרות של אנשים אחרים על הראש שלי.