הרהורים על חיים, זמן ושלבים.
והנה אני שמיניסטית, הכל עוד לפניי, כביכול. ויש בזה משהו מרתק, מסקרן ומשמח. לפעמים אפילו גורם לרצות לדלג כבר הלאה.
אבל יש הרבה מאוד שכבר מאחוריי. גן עדן של ילדוּת שהולך ומתרחק.
רגעי תסכול שכאלה על הזמן שחלף, ועל הזמן שאוטוטו מגיע ומתעתד להיגמר בלי שאשים לב.
וזה קצת מפחיד אותי, ההתאדות הזו של החיים.
כמה אשליות יש בהם, במסווה ממשי וסמיך. כזה שקשה להתנער ממנו.
כמה תיבות וקיבעונות נבנים בתוכנו ואנחנו כבר נואשים מהמלחמה נגדם. מלחמת הניוון.
ואני קצת הולכת לאיבוד, ומרגישה הרבה פספוס.
האנשים היקרים שמסביבי עוברים לידי.
זה גורם לי לרצות לבכות, אבל לא. לבכות דורש יותר מידי כוח ופתיחות. אין.
אני רוצה להרגיש, לחיות ולחוות, אבל מפחדת ממה שזה ידרוש ממני.
איך נותנים לחיים לזרום בכל העוצמה? איך תופסים את הרגע ומעניקים לו משמעות?
איך יוצרים הווה שייצרב כזיכרון בעל ערך, כזה שבמבט לאחור ייתן תחושה טובה ורצון להעצים את החיים והחיוּת?
זה נושא קיומי.
וזו שאלת השמחה, ברובד העמוק שלה.
אני רוצה להיות שם.
זה דורש אומץ והחלטה,
ועוד לא החלטתי.
אני מפחדת לקלף את ההגנות שיצרתי. הן כל כך מוחשיות וקיימות.
הו, זה בדיוק מתאים.
אה, וגם:
מתלבטת איזו שורה להעתיק, קשה לבחור. נראה לי פשוט צריך לשמוע הכל.
הי, אופס.
נפתח הסכר.
כנראה שטעיתי כשחשבתי שכתיבה לא משפיעה עליי.
