ובכן אם אתם כבר פה
אזלו הרעיונות לפעולות. התייבש המאגר![]()
אז יש למישהו פעולה/ רעיון לנושא?
ובכן אם אתם כבר פה
אזלו הרעיונות לפעולות. התייבש המאגר![]()
אז יש למישהו פעולה/ רעיון לנושא?
ויואו איזה כיף לי 
אני חושבת שהגיע הזמן שאפגוש אותך מתישהו
דופקים איחור אופנתי
ובינתיים החניכים מתחילים לדבר על נושאים שמעניינים אותם
ואז המדריכה מגיעה
וכל הפעולה מדברים 
ככה זה אצלנו לפחות
מעולם לא השתתפתי בשום תנועת נוער,
אבל אם היו מביאים לי חבורת ילדות בט' הייתי רוצה לספר להם על פתיחות.
כי בגיל הזה, כשאתה עדיין מגדיר את עצמך, הכל נורא קיצוני.
או שאתה חושב כך, או לגמרי אחרת. הכל נורא מוחלט.
לכן הייתי מנסה לעשות להן תרגיל מחשבתי כזה.
לקחת נושא מסויים שהדעה של רוב הבנות די מוחלטת בו, (כמו ימין מול שמאל)
ולבקש מהן לשכנע אותי למה דווקא הדעה השנייה צודקת,
כשאת טוענת מולן את הטענות שהן בעצם שלהן.
(לדוגמא, את אמורה להיות ד"לית טיפוסית באולפנה טיפוסית בכיתה ט',
והן חבורת תל-אביביות שמאלניות שאמורות להבהיר לך שלגור בהתנחלות זה בעצם פשע)
אל אבל אל אבל אל תשתמשי בביטוי המגעיל ד"ל, אנשים שמכבדים דת"לים כאנשים לא משתמשים בביטוי הזה, באופן כללי. כנ"ל מזרוחניקים/מזרחיסטים. ברור בדיוק מה כוונת המדבר וזה לא מכבד.
תודה שאתה מאיר את עיניי,
אבל חשוב לי להבהיר שזה כל כך כל כך לא בא ממקום לא מכבד. באמת.
זה לגמרי מהמקום של- זה הקיצור הכי נח וממעט באותיות.
ולכן לא תקפתי ח"ו. אני מודע לזה שזה נפוץ כקיצור בציבור החרדי, אבל לא סתם דתיים בד"כ מקצרים דת"לים, כי הכוונה המקורית של המקצר הייתה לזלזל.
לעומת זאת ל'דת"ל' אין משמעויות רומזות
בקרב דתיים לאומיים מקובל לכתוב דת"לים.
דתיים לאומיים מגדירים את עצמם כיום או כדתיים לאומיים או כציונים דתיים, וככה ראוי לכנות אותם.
שטות
*בננית*
מגדלור באפלההבעיה בפעולות כאלה זה שצריך לחשוב עליהן ממש טוב לפני ואיך מנווטים אותן, אחרת הן יכולות לסטות לכיוונים לא נכונים. אז זה כנראה לא יהיה השבת
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)