לקבץ חבורת ילדים (או ילדים בנפשם)
ולהתפוצץ מצחוק על דברים מטופשים עד שתכאב הבטן
מסוג הדברים שמשאירים אותך אח"כ עם חיוך דבילי ומבסוט מהחיים באמצע הרחוב
(@פינג. זה קצת מזכיר לי את 'אם תלכי' וכו'
)
יואו.
ואת יודעת? זה מזכיר שאתמול אני וטופי הקמנו מועצת "משמחי הקשישות העסוקות"
ותיכננו לקבץ אותך ואת בעלת אם תלכי לסיור מגניב בליל שבת אחרי הסעודה.
יש מצב?
אבל אנחנו מוזמנים בערב שבת הזו, ואני לא יודעת מתי נגמור וכו'
אולי שבת הבאה?
כלומר, עדיף הבאה מלא כלום. ובכלל תכננו לעשות שבתות |מאזכר נשכחות|
*בננית*אחרונהאולי שבת הבאה או עוד שלוש, כי באמצע יש לי משו
אבל אנחנו נמצא בסוף!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)