מ9 בבוקר עד 4 בצהריים..... שיא חדש שלי! ועכשיו לילה לבן....

ואחרי שנת לילה כאילו?

ישנתי רק שעה שנץ, וקמתי שעתיים לפני התפילה!

אין כמו להספיק שני דפים לפני שחרית...

מבסוט לי.

היתה יופי של שבת שירה.

גם אצלנו מתקרבים לשבת בר מצווה.

היה (סוג של) תענוג! איזה כיף זה לא להיות מחוייב...

אגב, תובנה לעתיד - אל, פשוט אל, תחשבו להגיע לחתונה עם סנדלים.

גם אם אתם מאוד אוהבים סנדלים בכללי (כמוני) וזה אומר שבמשך כל היום תאלצו מראש להסתובב בנעליים כי אתם יוצאים מוקדם לעיר שבה החתונה, ואין לכם מקום בתיק גם לנעליים - פשוט אל תבואו בסנדלים.

אתם עלולים לגמור בהשתטחות על הרצפה אחרי שחבר דורך עליכם, לקבל מכה חזקה, לחשוב שזה כלום, לקום, להבין ש"קצת" כואב, להישאר רק במעגלים של הזקנים ו/או הילדים הקטנים, כדי לא להתאמץ יותר מידי (או לא לרקוד בכלל, גם אופציה), ורק אחרי שעתיים+, כאשר אתם כבר על האוטובוס השני בדרך לבית, פתאום לקבל את הכאב ה-א-מ-י-ת-י, כאב צורב מאוד, באיזור הברך הימנית, שיכול להוציא ממך דמעות כמה שהוא מציק ועוד בישיבה באוטובוס. ואתה מנסה כל שנייה לשנות תנוחה כדי שהכאב קצת יירגע וזה עוזר רק לקצת זמן.

וכל קפיצה של האוטובוס או רעידה שלו מעבירה בך עוד כאב ואתה מתפלל לאלוקים שימציא לך אקמול כאן ועכשיו בתיק, אבל אין...

ולפחות הנהג בסוף מביא אותך עד הבית ואתה לא נאלץ באמצע הלילה ללכת לבית שלך ברגל הדואבת הזאת שלך, ואתה משתרע על הספה כשאתה לוקח שני כדורי אקמול מארון התרופות כדי שהכאב הצורב הזה יירגע כבר, ואז אתה נרדם על הספה בזמן שאתה מחכה שההשפעה של התרופה תעזור להשקיט את הכאב (כי אתה לא רוצה להיות בחדר שמה בטעות תעיר מהכאב שלך את האחים הקטנים...) ומתעורר אחרי שעה וחצי והולך חצי ישן אל המיטה שלך ואז קם מאוחר ביום שישי ישר אל תוך מרתון עבודה אבל ברוך ה' הרגל שלך מרגישה קצת יותר טוב אחרי שנחה קצת בלילה, ואתה רק מעט מדדה עליה, ועוד קיבלת בבוקר גם כדור אופטלגין (חזק מאקמול) שגם הוא בתורו עזר...

בקיצור, מכל הדרמה הזאת, לקח אחד ויחיד - תבואו לחתונה אך ורק בנעליים!

עם עקבים אז אני לא יכול להעיד . 

אני רק משער שגם עם עקבים זה קשה לרקוד, לא ככה? זה נשמע הגיוני פשוט...

סנדלים בחורף???

בחורף כשקר באמת, אני מקסימום שם גרביים.

נעליים אצלי זה לאירועים, לספורט ולטיולים. אה, וגם אין לי נעליים מיוחדות/יפות - בגלל זה.. לכן גם כשאני הולך עם נעליים זה לרוב נעלי הספורט שלי... (בשבת אני גם עם סנדלים. לא קונה את זה ש"זה לא מכובד") 

אולי פעם אחת בחיים לבשתי סנדלים כי אבא שלי שיגע אותי 

והורדתי (יותר נכון העפתי) אותם אחרי חמש דקות.   ויותר לא לבשתי סנדלים מאז.

וואלה, כשחושבים על זה ישנתי 9 שעות השבת.

נו, התארח אצלי קצין... מגיע לו לישון (ישנתי גם אני כשהוא ישן)

הוא בחור טוב ממש! גם לא צהוב בכלל

ו... אתה הרי יודע שהייתי בקורס מ"כים אם כי נכון שלא סיימתי...

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

הדגש הוא על משקלים, פחות על מרחק.. 

זה היה 24 + 5 משקלים

הכומתה יהיה 30 + 6 משקלים.

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל